כשפגשתי אותך,
הייתי דף עם מילים
ואת הוספת לי ים של צבעים.
הבאת איתך יופי וחן, ידע וכשרון
ואני חשתי שמצאתי יצירה
ויותר מכול מצאתי חברה.

הפכנו לחברות קרובות,
חלקנו מילים, חלקנו חוויות
ועם הזמן אף חלקנו חברים ומשפחות.
דברנו על הטוב ועל הרע
ואיתך הרגשתי שאני במוזיאון
כל יום איתך הפך לתמונה,
לזכרון יקר, ללימוד, ליצירה.

וכמו באומנות היו תמונות
שלא היו לטעמי,
היו קשיים ונפילות
אך ביחד חזרנו למסלול
וצמחנו ביחד, כל אחת בדרך שלה
ונהנתי לראותך הופכת לאישה.


גאווה מילאה את ליבי
לראות אותך נלחמת לשנות,
נלחמת למצוא את המילים הנכונות.
את מציירת ציורים,
מציירת את חייך
ואני כחברה מביטה בך
וחשה זכות עצומה שזכיתי
להכיר ולדעת כזאת בחורה.


והנה אני נעמדת מולך היום,
כואבת שבחרת בצבע הלא נכון.
כואבת שהמילים עצובות,
כואבת שהחברות בנינו הפכה
ליצירה לא גמורה.
כואבת על החוסר אמונה,
על שלא נתת לעצמך הזדמנות
אמיתית להיות אהובה.


נתת לי תמונה, נתתי לך מילים
אך לא תמיד הצלחתי לגעת
ולגרום לך להבין.
אבל אהבתי אליך נותרה בעודה.
אני עדין מאמינה בך
ועדין מקווה שתציירי את חייך
בצבעים ורודים,
שתאמיני בעצמך ותדעי
שאת המוזיאון של חייך
רק את תציירי.