אני נמצאת כרגע באיזשהו תהליך עם עצמי, ואחד הדברים הברורים
והחשובים שנגעתי בהם זה שסליחה היא הדרך להצלחה. הייתי רוצה
לסגור בעקבות זאת מעגל, כי מבחינת הזיכרון הרגשי משהו אינו
סגור בי כנראה.
כשנפרדת ממני התפרקתי. לא האמנתי שאתה מוותר עליי בכזאת קלות.
לא האמנתי שאתה תהיה זה שיעשה את הצעד ששנינו ידענו (ואני ככל
הנראה לא באמת האמנתי עד כמה הוא יכאב) שהוא הנכון לעשות.
כשבחרת לעשות את זה באי סי קיו, הכאבת עוד יותר. כלומר, יכולנו
להיפגש ולסגור את זה בארבע עיניים, בחיבוק ובנשיקה, כשאתה לידי
ורואה עד כמה אני פגועה וכואבת, כדי שאולי יכולה הייתי לומר לך
בפעם האחרונה עד כמה אני אוהבת, למרות כל החרא שאכלנו ביחד.
לוותר עליי בכזאת קלות זה כואב מספיק, לראות איך אתה נהנה
לצפות בי סובלת זה היה קשה שבעתיים. ואם לא נהנה, אז בטח לא
כואב.
ניסיתי כל כך הרבה פעמים להבין אם פגעתי בך ומאיפה גידלת סוג
כזה של רוע, שיכולת לראות עד כמה אני פגועה ובכל זאת להעדיף את
טובתך הרגעית על פניי. כשזלזלת הרגשתי פגיעה כל כך גדולה, וכאב
לי כשהבנתי שאני כבר לא משמשת שום תפקיד עבורך בחייך החדשים,
חייך בלעדיי. כאב לי שאתה יכולת להמשיך לנשום ולפרוח כשאני,
מצדי, איבדתי אוויר ונבלתי.
הבנתי שטעיתי כשכפיתי עלייך את דעתי, כשרציתי לשנות אותך,
כשהאמנתי שתמיד תאהב אותי ותישאר שלי בכל מחיר.
אני רוצה לסלוח לעצמי, על שבחרתי בחירות מוטעות, על שחשבתי
שאתה כלי משחק בידיי ושניתן לבחון אותך בכל מצב נתון.
אני רוצה לסלוח לעצמי שלא הערכתי אותך כיאות, שלא חשבתי שאתה
ראוי לי ושחטאתי בחטא היוהרה בכך שחשבתי שאני טובה ממך.
אני רוצה לסלוח לעצמי על שלקחתי אותך כמובן מאליו ועל שפגעתי
בך, אם פגעתי, באהבה שלא ידעתי לתרגם כלפייך.
אני רוצה לסלוח לעצמי שחשבתי שאתה אחד, יחיד ומיוחד ובכל זאת
לא ידעתי לתרגם את זה למעשים.
אני רוצה לסלוח לעצמי שלא אהבתי את עצמי מספיק וציפיתי שאתה
תאהב אותי בשביל שנינו.
אני רוצה לסלוח לעצמי ולעבור הלאה.
אני רוצה לשים אותך מאחוריי, כחוויה טובה, מלמדת ומחנכת, חוויה
מיוחדת וראשונית, אבל לא האחרונה.
אני סולחת לעצמי, אני סולחת גם לך.