בגדול, הלכנו לכיוונים שונים.
בחרת להישאר כאן.
אני בחרתי להמשיך.
והעובדה שאני מחפש בקרבתך,
היא כבר בגדר הרגל מגונה.
בעת שחשכת הבערות אופפת
כל שצומח בגני הינו סלידה,
והלב שלי נקרע -
נקרע בין המקום אליו איני שייך עוד
לבין המקום אליו עוד אינני שייך
ובין לבין - סלידה, ועוד סלידה, ועוד סלידה...
ממך ומעצמי, ומכל מה שהיה,
אך הפחד מלקבל את הסוף
משתק כל התקדמות רצויה.
כך או כך, מה שהיה כבר אינו,
אז למה זה כל כך קשה להפסיק להתאבל,
ולהמשיך, כפי שבחרתי בזמנו?
בחרתי בזמנו.
כעת רגשות אשמה, פחד וכל מה שהנחילו בי,
ניצבים על מאזניים עיקשות מול מי שאני.
אך הקרבה שלך היא משתקת, היא כל כך חזקה
היא שוברת כל עמוד שדרה, מעוותת כל אמת מידה...
צורך, צורך ותגובה.
צורך בתגובה.
אני בחרתי להמשיך.
אבל זה כ"כ קשה איתך בסביבה.
הבוץ הטובעני שלך...
אני עדיין כה חפץ בקרבתך.
אך לטובתי וטובתך, עליי לברוח אל עבר הלא נודע.