הערב הייתי באשכבה.
שוב חשבתי על החיים
בעריריות, על הזדקנות
לבד, ובכלל -
על הלבדיות של הכל.
הסתופפתי בכסאי, שמאלה צפוף-צפוף,
נאחזת במשענת,
מושכת באפי,
רק שלא יגעו בי.
על הבר שדות תותים,
אני לא יודעת ממה
אני נגמלת
הלילה.
נוסטלגיה.
או קפה.
או אלכוהול.
לא אוכל להגמל מהכל.
הלכתי על קפה, מנה משולשת, ביקשתי
מליאור מפית ועט.
עלים אדומים
מתעופפים מהריסים שלי,
חצאי תפוזים,
טלוויזיות,
קור
נשב עליי
ממוהליבר פינת יעבץ.
קור נשב עליי
מצדוק הכהן,
קור נשב עליי מגרוזנברג
פינת נחלת בנימין
שיר רומנטי. אני עונה.
איש השלג מתבונן בי בחיוורון פעור.
אומר שהיה כאן לפניי.
אשכבה יורדת.
הבוקר עולה.
קור נושב עליי מלמעלה.
ממש
מאלוהים.