עברתי ילדה ילדה עם שקית הבמבה ביד, מוטה לעברן, מזמינה אותן
להתכבד בבוטנים המעובדים שבתוכה.
ניד ראש אחד, ועוד אחד, ו"לא תודה" מנומס כביכול, ועוד אחד,
וכבר שבע עשרה, ועברתי את כל הכיתה כולה, שמסודרת בצורת ח',
ומסביבו יושבות שמונה עשרה בנות שעתידות להיות הכיתה שלי בשנה
הקרובה.
וכולן יושבות במין סדר מעצבן שכזה סביב הח' המעצבן שלהן
ולועסות בדממה רועמת את הסנדוויץ' שאמא הכינה להן, ומברכות
ברכת המזון בשקט מופתי.
טוב, לא צריך. משכתי בכתפיי והתיישבתי עם שקית הבמבה ששמרתי
מבעוד מועד וחילצתי מבין הארגזים המועטים שכבר עברו אתנו. אני
אוכל לבד. יותר במבה לי, גיחכתי לעצמי בחיוך מריר.
המורה נכנסה, העבירה מבט סוקר סביב הח' המסודר שלנו, וחייכה
לעצמה בסיפוק.
ברומא תנהג כרומאי, לא כן?
כולן בירכו, וגם אני מלמלתי את המילים הריקות כאילו עמד מישהו
מאחוריי והצמיד אקדח לרקתי, וחיי היו תלויים באותה עת במילים
הללו.
שבעה עשר זוגות עיניים עקבו בדריכות אחר הדבקות המזויפת שלי,
ורשמו לעצמם רשמים ממנה. ממני.
הרגשתי אותם, את הרשמים האלו, נרשמים, נחקקים במוחן.
הייתה לי בחילה תהומית.
הרגשתי את הבמבה עולה לי במעלה הגרון, חונקת אותי.
ודממה חזקה, שורפת, מעיקה, שררה בחדר, בקרוואן הקטן והחם,
והרגשתי שאני רוצה לברוח הביתה.
ואז נזכרתי בשומר האתיופי שמפריד ביני ובין הבית הזר שישנתי בו
הלילה, ולא הייתי בטוחה שאליו אני כמהה לחזור.

כשעברו שעתיים, השומר האתיופי פתח לנו את השער וכולם יצאו
החוצה, הלכתי עם אחותי לבית הזה, ובכניסה עמדו שני סבלים עם
משאית ענקית ומתוכה הוצאו כל החפצים שלנו, ובין ערימות
העיתונים והספרים של אמא שלי, שכל כך תיעבתי באותה שעה, היה
זרוק הארגז שלי, עם הזיכרונות שלי.
לקחתי אותו אתי ושמתי בחדר הגדול שאמור היה להיות החדר שלי
וחזרתי החוצה.
אבא שלי עמד וצעק על הסבל משהו לא ברור על המחיר של העברת
המקרר, ואיים לתבוע אותו אם לא יעשה מה שסוכם.
אחרי חצי שעה וצעקות עד לב התקרה המקרר הובא אחר כבוד למקומו
ונכנסנו פנימה, לערימות הארגזים הגדולים עם כל העיתונים
והספרים והזיכרונות.



מאז כבר אין לי ארגזים עם זכרונות, את כולם אני שומרת בראש.
ואני שונאת במבה.