בפינה של הרחוב שעל שם אלכסנדרה, איפה
שבכל שעה לא עגולה היא פוגשת
את האחד-עשר בנובמבר,
והשלטים הכחולים כחולים כמעט וכמעט
נוגעים,
נושבת רוח מהים.
בפינה של אלכסנדרה אני יכולה
למתוח את האצבעות וכפות
הידיים והזרועות, עד
שהמרפקים המזדלחים אחריהן נפרמים בקול פקיקה
ונמשכים מאחורי ועוטפים
אותי והלאה עד הבית
ואלכסנדרה בוהה בעיניים כחולות
כחולות, ריקות מגעגועים
-איך הכיתוב מרצד בתוכה בלי לזוז-
אלכסנדרה מספר 219,
ואחת, זרועות פרומות, מספר
אינסופי של שתיקות שלא
מפסיקות את הרעש. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.