הפעם, אני הולכת אחורה
רק הפעם
הפעם זה שונה.
רק אני אשמה הפעם.
שקמתי.
שעזבתי.

איפה אני היום,
נתקעת בקירות.
אדוני. אדוני.
המבוך הנ"ל מסובך מדי בשבילי,
האפשר להחליפו באחר?
אין תשובה. אין תשובה.
אני צועקת. בשקט.
רצה.
נתקעת.
שוב, לא קמה.
סליחה גברת, את חוסמת מסלול, תרימי את עצמך, תעופי מפה.
ושוב אין פה אף אחד.
זה רק אני.
מפחידה את עצמי.

אני מצטערת.
אני באמת אוהבת,
אני לא משקרת
והחרוזים, החרוזים יעידו
עד כמה רע מצבי
בעל כורחי.
אני כורעת.
אני יודעת.
זה לא בשבילי.

ואתם,
אתם כולכם מסתכלים
וצוחקים.
צוחקים על גורלה המר.
על איך היא נפלה.
נפלה חזק.
אתם כולכם מסתכלים.
נהנים
לראות מישהו נכשל.

אז מתי?
מתי אני אחזור לאותו מבוך של ילדים,
ששם,
כולם אשמים.
מלבד אנוכי.
סליחה, אדוני.
אני מפדלת הרבה ואפילו מהר, הגלגלים לא נעים,  
ישנה בעיה.
אין תגובה. אין תגובה.

חה חה חה
חה חה חה

ליצנים
קופים
מכל הסוגים
מסכות
בהמות
שריטות ובעיטות
יותר מדי שאלות.

יהי זכרה ברוך.