"בוקר טוב!"
יום שלישי בבוקר. שום דבר לא חדש. ישבתי בחדר וחיכיתי לזריחה.
הייתי לבד, כמו בכל יום בשבוע האחרון. ויתרתי על הכל למען
ההנאות הפשוטות בחיים- אוכל שינה ואהבה. לאחרונה ויתרתי גם על
השלישית. חיים ריקים שכאלה. לא שונים משל כל אחד אחר, כנראה.
השמש עלתה אט אט מהעננים כשיצאתי מן הדלת חצי לבוש, נותן
לאלוהים ולגורל להוביל אותי באשר אלך. מחוסר חולצה, אנשים
הסתכלו עלי במבטים מלוכסנים, תוהים מיהו התימהוני שהזדמן הפעם
לעבור ברחוב שלהם. ראיתי את השכנה מהדירה ליד, בתוך מכוניתה
בדרך לעבודה מגלגלת עיניים לעברי. היא כל הזמן אמרה שזה יקרה
בסוף. היא התניעה ונסעה. עזבה. השאירה אותי בוהה אל הריק שקיים
בחיי. אל הריק שכרגע נמצא במגרש החניה.
"אני חייב להמשיך ללכת." מלמלתי לעצמי. מבט קצר בשעון - השעה
כבר תשע, עמדתי שם שעתיים.
האוויר התחיל להתחמם. הצטערתי שלא לקחתי איתי כובע. הליכה של
שעתיים בכבישים פקוקים ומדרכות ריקות הובילה אותי למדרחוב
המקומי. שם, נכנסתי לבוטיק הראשון שנקרה בדרכי. אם כבר כובע -
לפחות שיהיה יפה, חשבתי לעצמי.
השומר נאנח כשראה אותי, אבל נתן לי להכנס. בחנתי את עצמי במראה
שם, אולי השמנתי מאוד בשבוע האחרון בלי לשים לב. לא, אני בסדר
גמור. בטח יש לו צרות בבית, למסכן. המוכרת נגשה אלי עם חולצה
וחיוך מלא רחמים. הודיתי לה אך הסברתי שאינני מחפש חולצה אלא
כובע. את החולצה שהניחה בידי שמתי על המדף הקרוב כאשר היא
הסתובבה לחפש כובע. מדדתי מספר כובעים, והמוכרת ניסתה לשכנע
אותי למדוד את הכובעים יחד עם החולצה.
"תודה רבה, אבל אני אסתדר בלי."
היא לא הקשיבה. בסוף בחרתי כובע רחב שוליים מקש. זה היה יום חם
מאוד. המוכרת הניחה את הכובע בשקית לאחר ששילמתי ונתנה אותה
לי. כאשר יצאתי מהחנות ראיתי שבתוך השקית הייתה גם חולצה פשוטה
מבד ירוק. בדקתי בפתקית - לא, היא לא נכללה בחשבון. הסתכלתי על
המוכרת דרך חלון הראווה. היא הנהנה לעברי עם חיוך מלא צער
ורחמים. החולצה הייתה מתנה. נאנחתי. השארתי את החולצה אצל אחד
ממחוסרי הבית בהמשך הרחוב. הוא היה מחוסר רגליים - ובוודאי
זקוק לחולצה יותר ממני.
לאחר כמה דקות של הליכה נזכרתי נתקפתי תחושה של דחיפות. לא
אכלתי כלום מאז הבוקר. מבט מסביב חשף את המסעדה האהובה עלי
מעבר לפינה. הייתי מוכן לארוחת מלכים. רק התיישבתי על השולחן
וקשרתי את המפית על הצוואר, וכבר הוגשו לי מיטב המעדנים.
בתחילה התפלאתי, אך לא התלוננתי. האוכל היה טעים. לקראת סוף
הצלחת הראשונה קלטתי עוד ועוד קטעי משפטים מן המלצרים שדבירו
עלי ועל איבוד עבודה. לקראת אמצע הצלחת השניה לא יכולתי לסבול
זאת יותר. השארתי את הכרטיס אשראי שלי על השולחן והתקדמתי לעבר
הדלת. ניסיתי להתעלם ממבטי האנשים שנחו עלי, אך מבטה הדומע של
ילדה קטנה תפס אותי לרגע.
יצאתי בזעף מן המסעדה. צעקתי לחזית הבניין, "תודה רבה לכם! אני
אמצא מקום משלי!"
וכך פניתי לכיוון היציאה מן העיר.

לא זכור לי הרבה מן הימים לאחר מכן. את רובם העברתי בהליכה
ושינה. חלפתי על פני עשרות בוטיקים ומסעדות בערים שונות. חלפתי
על פני אינספור אנשים - עשירים ועניים, ולכולם היה  אותו מבט
עצוב כשראו אותי.
כבר יומיים חלפו מאז עזבתי את העיר האחרונה. הפעם, לא הלכתי עם
הכביש, אלא לקחתי דרך צידית, לא סלולה. פגשתי מספר נוודים
מקומיים וטיילתי איתם במשך היום. היה לי נוח איתם, הם בהו בי
פחות. אך לקראת הערב, כאשר ראו שאני נשאר איתם, מבטיהם נעשו
עצובים ותכופים יותר, ובאופק קו של בתים חוות ואורוות נעשה
ברור מרגע לרגע. עירוניים בתחפושת! הסתכלתי עליהם לכמה שניות,
ועזבתי.
"לא תתפסו אותי שוב!" צעקתי, בעיקר לאויר הריק לאחר שברחתי.
חזרתי לאותו הר שבו שהינו רוב היום. ההר שבאותו בוקר היה ירוק,
וכעת היה צחיח. היו הרבה פיות להאכיל היום. מאותו הר חיפשתי
דרך מוצא, דרך החוצה. באופק ראיתי איך ההרים נעלמים, נמסים אל
תוך הלא נודע. אולי לשם אני אלך. כשהסתובבתי לחפש דרך חלופית,
הופתעתי למצוא מעלי מצוק. הוא לא היה פה לפני כן, או שפשוט לא
שמתי לב?
על ראש המצוק ישב אדם. עיניו עצומות אל מול השמש ששקעה
מאחורי.
כשטיפסתי על המצוק והגעתי אליו, יכולתי לראות שרק פיסת בד
מתפוררת הייתה לגופו, באזור החלציים. מאחוריו היה ממוקם אוהל
עם צידה לדרך. האדם המוזר נראה ישן. לא הצלחתי להעירו בשום
דרך, וכשניסיתי לגעת בו, לנערו, בכל מקום שהנחתי את ידי, חלקים
מגופו היו נעלמים .
לא פחדתי ממנו, להיפך, קינאתי. החלטתי לסיים את המסע שלי.
ידעתי לאן אני תריך ללכת. השמש כבר שקעה, אך העלמות ההרים
באופק עדיין הייתה ברורה.
את הימים הבאים העברתי בעזרת הציוד שהשאלתי מן הנווד הישן.
נווד אחר יקח את הציוד כאשר אני אסיים. הירידה מן ההרים הייתה
קשה. מדי מספר ימים הייתי צריך לעצור, על מנת לאפשר לפצעי
להחלים. סנדלי נשחקו מזמן, ומכנסי היו חצי קרועות. עקפתי כל
עיר שראיתי באופק, ונמנעתי מן הכבישים. ההרים הפכו לאיטם
לגבעות והגבעות לשיפוע מישורי, אך ידעתי שזה אינו הסוף. צעד
אחרון עוד נותר לי.
לאחר מספר ימים, הצעד הסופי נחשף לעיני, כחול כמו עיניה של
אהבת אמת, אך לעולם ניצחי. הים היה שם, שריד מימי קדם, עדות
לרשע וטוב לב, ותמיד מוכן לקבל.חניתי ללילה אחרון מטרים ספורים
ממנו. במהלך הלילה הקשבתי לטבע, הקשבתי לשקט, נהניתי מהפשטות.
חבל שאין מקום לה בעולם. עם הבוקר כבר יכולתי לשמוע את הכביש
התקרב לאזור. אולי הינני הנווד האחרון.
יום שלישי. זריחה. לבוש כלום מלבד פיסת בד מתפוררת על חלצי
התקדמתי לתוך הים. מבט אחרון לאחור לפני שנכנסתי למים. לרגע
דמיינתי מלצר שעומד מאחורי, מדיו קרועים ומלוכלכים. הוא עמד שם
ונופף לי עם ברטיס פלסטיק כסוף שהחזיק בידו. התעלמתי מן המחזה,
ונכנסתי למים.  המים כיסו אותי לאיטם. הגיעו לברכיים, למתניים,
לצוואר.
לא עצמתי עיניים כאשר הם הגיעו מעבר לראש. לא היה עוד צורך.
ושם לא רחוק מהחוף, בקרקעית, מצאתי את עצמי בוהה בספינה טרופה.
חלק משמה עדיין היה קריא: "אודי..."
הו, אודסיאה שלי..