הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הבייתה ביום רביעי היה ללחוץ על
הכפתור שעושה את כולם בשקט.
אחרי בוקר כל כך מטורף, כאב ראש בגודל של מקרר ואוזן מדממת,
ממש לא התחשק לי לשמוע רעשים.
שמתי לעצמי טוסטים במצנם, הדלקתי את המים החמים, וניגשתי
להדליק מוזיקה. כמובן שהיא לא עבדה, אז במקום זה מזגתי לעצמי
כוס קולה, רק שנראה היה שהיו חסרים בה הגזים. גם שבוע שעבר לא
היו בה גזים, ואני שוקל לעבור לפפסי. ניסיתי לחייג לקלרה אבל
לא הייתה תשובה. חיכיתי מספר שניות, מפזם לעצמי במוח את
המנגינה של סיינפלד. ניסיתי שוב, אבל עדיין לא הייתה תשובה.
התקשרתי ליעקב, אדם שמצידו תן לו לשבת בצל עם כוס בירה, לעשות
ביד כל היום, ולצחקק בקול נשי בכל פעם שהפלאפון שלו רוטט
בעצבנות כשמישהו מתקשר, והוא יהנה מכל רגע. צעקתי לו שיבוא
לסדר לי את האוזן, אבל לא הייתה אצלי קליטה, אז נאלצתי לחבר
אותה חזרה למקום בעצמי - אני כבר מנוסה בזה: דבק מגע, מסמר,
פטיש וקיסם עם קצת אלכוהול- זה כל מה שצריך כדי לחבר למקום,
אוזן שקצת סטתה מהמקום, ובאותה ההזדמנות גם מנקים אותה. אפשר
להשתמש גם בסיכה, אבל מסמר יותר אמין. ברנדי זה המועדף עלי.

נכנסתי להתקלח. הבטתי בדממה כיצד המים זורמים להם, נוטפים עלי
מלמעלה. הרגשתי כמו בסרט ישן, בו הכל הולך נראה בהילוך איטי,
וטיפות הגשם חצי נופלות חצי מרחפות באוויר. חשבתי על קלרה
המסכנה, שבטח יושבת עכשיו בבית ומרגישה ממש רע עם עצמה, חושבת
על  למה אני לא מתקשר אליה, למרות שהבטחתי.
אני תמיד מבטיח לה. כל שבוע. וכל שבוע היא לא עונה. אחר כך היא
צועקת עלי, אותם צעקות כל פעם, שהיא שוב חיכתה ליד הטלפון כמו
מטומטמת, ושאני הבטחתי, ושלא היה אף צילצול, ושאני אפס, ושאני
דומה למפלצת עם האוזן הזאת,  אבל אני מסביר לה שאני כן
התקשרתי, ושאולי כדאי שסוף סוף תשים הודעה קולית, כדי שתדע
שבאמת התקשרתי. היא אומרת שיש לה הודעה קולית, ושרק אני מטומטם
מספיק כדי לא לשמוע אותה, וכמו תמיד, בסוף אנחנו משלימים
ושוכבים: או בספה של החדר שלה, או בסלון של ההורים שלה.

חשבתי גם על יעקב, ועל החשבון חשמל שלא שילמתי כבר חודשיים,
ולרגע אפילו נזכרתי באיזה סרט מטופש על בחור שכל שבוע דופק
לעצמו את החיים מחדש. פתאום נזכרתי שהטוסטים כבר קפצו מזמן,
ושוב התעצבנתי על כך שלא קיבלתי שום הודעה על כך - שום "דינג",
שום "טייי", שום רמז! אף סימן שהטוסטים מוכנים! גם לפני שבוע
וגם לפני שבועיים היה פה יעקב, ואחרי שהוא תיקן לי את האוזן,
הוא טיפל גם במנצם ובמערכת מוזיקה שלי, אז איך לעזאזל זה ממשיך
להתקלקל בכל פעם מחדש? עכשיו אני אצטרך לקרוא לו שוב. רק שלא
יעשה לי פרצוף על זה שאני מקים אותו מהצל שלו, הרי אני היחיד
שעדיין מתקשר אליו לפלאפון כדי שיהיה לו קצת שמח בחיים.
יצאתי מהמקלחת, בלי להתנגב, אכלתי את הטוסטים עם קצת חמאה,
ואחר כך קיפלתי קצת בגדים בחדר. בערב, אחרי שראיתי סרט אילם של
צ'רלי צ'פלין בטלוויזה, כיביתי את המיזוג בבית, כיביתי את
הכפתור שעושה את כולם בשקט, והלכתי לישון.

שבוע אחרי זה, יום רביעי, אני חוזר הבייתה, והדבר הראשון שאני
עושה הוא ללחוץ על הכפתור שעושה את כולם בשקט.
האוזן שלי מדממת, הטוסטים נכנסים מייד למצנם, וקלרה שוב לא
עונה לי לטלפונים. רק שלא תגיד שהבטחתי.