ערוגת החמניות בגינה כבר נבלה בגלל השמש הבוערת של חום יולי
אוגוסט, ואני יושבת בראש המגדל הישן ,מסתכלת צפונה אליך, מחכה
שתפסיק כבר תנועת מפלצות הברזל. אני בוהה בכוס הקפה על השעה
המאוחרת, לרגע קמה לטלוויזיה שמשדרת, ואני שוב נזכרת בך
בחולצתך הגזורה, במגע ידך הרך שהיה מלטף את ברכי כשאתה מתכרבל
איתי במיטה בשבת בבוקר, "הגבעות גבוהות יותר בדרך חזרה", זה מה
שאמרת לי כשהלכת למלחמה. אני מורידה חולצה כשאתה לובש מדים;
אני מוחה דמעה כשאתה פורק שם תרמילים, אצלנו השמים מתמלאים
בפגזים של תותחים ואצלי בלב המוזות שותקות. כלי השחמט עוד
תקועים באמצע המשחק, שעזבת באמצע רגע אחרי הצלצול השד הכחול
שלך, ואני רואה אותך עומד בקצה הצריח, מחכה לתנועת חיילי אויב.
ביקשת שאני אפסיק לדאוג, שאמשיך לצאת ביום שישי עם החברות שלי
למרות שאתה לא תהיה שם לידי, ושחיוך המלאך שלי לא ירד לי
מהפנים, אבל במראה שמולי אתה עומד שם ובמקום פניי עומדות פניך.
הימים חולפים כמו נצח וכל שנייה נמשכת כמו עשרות פעימות לב.
אני מצלצלת אליך, אתה לא עונה, מאמינה שזה רק בגלל שאתה לא
יכול, אבל הרגשה שונה מרעילה את מוחי וצפירה של אזעקה מפלחת את
מחשבותיי, מכניסה קצת מציאות לאשליה שאני חיה בה, ואתה שם
בדמיוני רץ על הגבעות מלא באבק, חול וזיעה ואני מדמיינת איך
אני רוחצת את גופך, מעבירה את הסבון על גופך השרירי והרזה,
שוטפת את כל השנאה שספוגה בך משם.
עכשיו כבר סתיו וכל החגים נגמרו וכבר אין זעקות של סירנות
שחוצות את השמים בקריאה, ואני מסתובבת בחורשה שלנו ברחוב
הנופלים וגם העצים בוכים את העלים שלהם בגללך, בזמן שאני דורכת
עליהם כמו שאהבת לעשות, משמיעה רעשים של פצפוצים קטנים, משתדלת
להיאחז בפרטים הקטנים ונזכרת איך משכת אותי לבוא איתך לפה בפעם
הראשונה, אמרת שזה מרגיע אותך. אצלי הכול עצר מאותו סוף שבוע
בקיץ, הרדיו משמיע רק שירים של פעם בזמן שאתה מטפס במדרגות לגן
העדן, וגם כביסה אני מפחדת לעשות, שלא ירד הריח שלך מן הבגדים.
הרוח ששלחת דופקת אצלי על החלון, מזכירה לי שיש עוד כמה דברים
לעשות חוץ מלשבת ולבהות באלבום התמונות של שנינו מתרחצים ביחד
בכנרת או סתם גומרים את הפילם של המצלמה שלך בפרצופים, אז אני
יורדת לרחוב להמשיך בשגרה כמו שביקשת ממני, אבל גם שם כל
האנשים אפורים, ובכל מקום סופרים אותך ואת חבריך שנפלו בחזית,
והרדיו מספיד אותך, ואני רוצה לצעוק עליו שאתה עוד לא נעלמת,
שאתה כאן לידי, מחבק אותי, צמוד אליי. ושוב אותה תחושה של
בדידות מהולה בצמרמורת עוברת בי ואני מנסה שוב להתקשר ונזכרת
שאתה לא תענה, מזכירה לעצמי שאני לא יכולה לשמוע יותר את קולך
המבולבל מתערבב ברעשים של תנועת מכוניות.
אני שוכבת שם במיטה, מתכרבלת בשמיכת הפוך שלך, והחום היחיד שיש
לי הוא מתנור החימום הישן. שתי כוסות קפה עומדות על השיש
ומשלימות ביחד לב שבור ורק אחת מתמלאת כל פעם מחדש וזאת בטוח
לא שלך. עכשיו זה תורו של הגשם לבכות, אני כבר הפסקתי כי נגמרו
לי המחסניות של הדמעות. הוא מגיע רק בתור תזכורת איך היית עומד
מאחוריי ועוטף אותי בשמיכה, בוהים בגשם יורד על הרחוב דרך
החלון ואתה אומר לי כמה אתה אוהב אותי שקטה ומחייכת. כשהגשם
כבר מפסיק אני הולכת לים, הוא תמיד גועש ועצבני בתקופה הזאת
.אני עומדת עטופה במעיל הירוק והגדול שלך בסוף המזח, וצועקת
אליך שאולי תשמע ובכל זאת תחליט לחזור אליי, והים תמיד מחזיר
לי את אותה תגובה של בוז בניחוח מלח וריח ודגים.
החורף עומד להיגמר ומתחלף באביב פורח, ותחושת הקור ובדידות לא
מתחלפים באהבה חדשה, רק הזמן זז קצת יותר מהר מפעם, אתה תמיד
שם מולי, מחייך אליי. למרות שהבטחתי לחיות ולהמשיך הלאה אם
יקרה לך משהו, אבל אני לא מסוגלת יותר לראות את כולם שמחים
ביחד כאילו שכחו שאתה נעלמת. כל החברים שלך באו לבקר אותי, לא
שעד עכשיו הם לא עשו את זה, רק פתאום יותר קל לבוא. הם ניסו
לגרור אותי לכנרת לבלות קצת ולנקות את הראש, אבל אני לא יכולה
להגיע לשם. אני רואה אותנו שוב, נפגשנו שם, ונזכרת איך קפצת
למים עירום עם כל החבר'ה שלך, ולא ידעת שאני וחברות שלי על
החוף, ורק לראות את הכנרת בזריחה אחרי שהתנשקנו שם בפעם
הראשונה עושה לי הרגשה של חנק, אז ויתרתי ושוב נשארתי בבית,
והים שם בבית כבר לא גועש ולא מדבר איתי בבוז, הוא רגוע ומכה
בחול גלים קטנים של ייאוש.
בקיץ כולם הלכנו לראות אותך, כי עברה שנה. למרות שאני תמיד
הייתי באה פעמיים בשבוע לסדר לך את המיטה הקבועה שלך, ואתה
שכבת שם מכוסה בסמל של צה"ל, שקט וביישן כמו ילד קטן ולא מוציא
מילה, בזמן שהפרחים שסביבך דיברו בשמך והזכירו לי את החמניות
הצהובות שכל כך אהבת. בהתחלה בכיתי קצת והדמעות הרטיבו, למרות
שלא רציתי לפרוק אותם שם לידך, וכשאימא שלך התכופפה וחיבקה
אותי אז כבר לא יכולתי להפסיק. תמיד שרת לי "כשאת בוכה את לא
יפה, את לא יפה" ועכשיו לא אכפת לי להיות לא יפה, אני רק רוצה
להיות איתך, לנסות לחפור את כל האדמה שמעליך ולשכב שם לידך כמו
פעם, שנינו מכורבלים בצורת כפיות במיטה הצרה שלך בחדר הישן.
אח"כ כולם הניחו עליך אבנים קטנות ונתנו לך זרי פרחים ועזבו,
ורק אני נשארתי שם לידך, ולפתע הייתה איזו הרגשה באוויר, מין
לחישה של רוח בתוך האוזן שאמרה לי שאתה כאן. סיפרת שבאת כי
ראית שאני עצובה ואתה שמח שבאתי לבקר, ושהצטערת מאוד שלא יכולת
לבוא לפני זה כי המלאכים לא נתנו לך לרדת , ואין לי מה לדאוג
כי מטפלים בך טוב שם למעלה. ואני לא אשכח למסור מזל טוב לנדב
ומיכל על האירוסים, כי ראית מלמעלה איך הוא לא השתפן בסוף
והציע לה כמו שהסברת לו לעשות. קצת כעסת על זה שאני לא אוכלת
כלום ומרעיבה את עצמי כל הזמן בגלל המצב הזה, וחיוך קטן עלה לי
על הפנים, אח"כ שתקת קצת ונעלמת, אז הבנתי שכנראה דמיינתי את
הכול.
הקיץ נגמר והימים חולפים כרגיל והכול זז קצת יותר מהר מפעם.
ערוגת החמניות שלך שוב נבלה בחום של יולי אוגוסט, ואני, אני רק
יושבת על הספסל לידך, מסתכלת קדימה, מחכה לך שתקום מן החול.