בלילה התעוררתי מכל מיני רעשים שפרכסו לי בחדר השינה ועשו
קולות של ארוע מוחי. פתחתי עיניים לאט לאט והתאמצתי להקשיב,
אלא מה, שלהתאמץ זה לא הצד הכי חזק שלי ואת פרס המתאמץ הצעיר
אני אאלץ לדחות מחוסר ראיות (אבל הנסיבות מקלות), ולכן הפסקתי
מייד להתאמץ וניסיתי להקשיב סתם. ''הלו'' אמרו הקולות, ''קום,
תתעורר! זה אנחנו, החיים שלך, נפגשנו בדרך לשרותים, זוכר
אותנו?'' בטח, אמרתי למרות שלא היה לי מושג במה מדובר אבל לא
רציתי לעצבן אותם סתם, בטח שאני זוכר, רק שנראיתם אחרת לגמרי
אז, השתדלתי למשוך זמן, עשיתם משהו בשיער? הקולות נחרו בבוז
ואמרו ''יאללה, קום, לך תעשה משהו עם החיים שלך, זאת אומרת
אתנו, כמה זמן אתה חושב שעוד נחכה?'' עד הבוקר? צייצתי בתקווה,
''עוף לנו מהעיניים'' רעמו הקולות, ''לך תגבש אישיות, תפתח
מודעות, בחייך, תסתכל איך אתה נראה, כמו פושטק, פלא שהמדינה
במשבר?''

שתקתי. ממש לא ידעתי מה לענות להם, החיים שלי שעד עכשיו יכולתי
רק לחשוד בקיומם פתחו עלי פה וחששתי שמסכת השכנועים העצמיים,
שעלי דווקא עבדה יפה מאד, לא עשתה עליהם שום רושם. הם מצדם כבר
זמזמו את המנגינה ששמים בסוף כשעוברים כל השמות של המשתתפים
והגיעו אל נערות המים והע.ע.ע. מפיקה. התכווצתי מתחת לשמיכה
וחשבתי ביאוש איך להציל את המצב, אבל לא עלה לי כלום לראש, ככה
זה איתי, שלחתי עוד מבט אחרון בהחלט אל החושך ''תאכלו סופגניות
אולי?''

בבוקר קמתי עם התכווצות שרירים איומה במערכת המוטיבציונית וכבר
התכוונתי להשתחל כהרגלי בקודש חזרה למיטה ולהתעלם בעקשנות מכל
ניסיון של עצמי לסחוט ממני תשומת לב, אבל מהר מאד נזכרתי
בהארכה הקצרה שהחיים שלי נתנו לי כדי לתת להם איזו שהיא משמעות
וזינקתי אל שני אקמול פורטה ושלושה פרוזאק, לחיזוק הגאווה
הלאומית בכלל והסקטור העושה לפיתוח הסמים הקלים בפרט. ''זה
כואב, זה יכאב, אבל בסוף זה ישתחרר.." המהמתי לעצמי בטשטוש מה
ומייד פתחתי בסדרת מחשבות בונות שנעו בין מה אני הולך לעשות עם
עצמי בכללי והתמקדו בעיקר בקטעים שעסקו באוכל, שינה ובגאווה
הלאומית שהוזכרה קודם, בגלל שהיא נותנת חסות לסיפור. ''אבל מה
לעשות?'' שאלתי את עצמי בעצב, ''מה החיים האלה רוצים ממני
בכלל, אני לא מבין כלום'' המשכתי להתדרדר אל תהומות הרחמים
העצמיים, ''אני לא יודע מה לעשות'' סיכמתי בהשלמה ובכך מיציתי
את שלב הפתרונות המעשיים ועברתי לאלה שכללו את הסמים הקלים.
הסמים הקלים שכנעו אותי מייד שזה הכל בראש שלי (לאאאאא!) ושלא
היתה לי שום מטרה מלכתחילה, וגם אם היתה אחת כזאת - כמה טוב
שהצלחנו לשכוח אותה, וכך יכולתי להמשיך במצפון שקט יחסית
להגשמת שאיפותיי האחרות, לפחות עד הלילה שבא אחריו, ומרבה
הפליאה, כך אכן עשיתי.

אבל בלילה התעוררתי מסוייט, מכוסה קצף סוסים ונוהם בעצבנות,
פתחתי את העיניים והחיים חייכו אלי חיוך רחב וערמומי, תכף
הבנתי שעבדו עלי. חיפשתי את המצלמה.. אבל היא לא היתה. לפחות
לא פדיחה ברייטינג רבתי, ניחמתי את עצמי ורציתי לחזור להסתייט,
אבל אז הרגשתי שעוד משהו חסר, שנייה של התפכחות אל תוך החושך
ואז זה הכה בי. הצפון שלי. הוא איננו. שוב איבדתי אותו. אני
יודע, כבר הציעו לי לא פעם לקשור אותו בחוט אל היד כי יש לו
נטייה טבעית לשאוף אל הלא ידוע ולהעלם כמו בלון הליום אל
השמיים, לא פעם ולא פעמיים הלכתי ברחוב וראיתי אנשים מצביעים
למעלה ומחליפים לחשושים, וכשהרמתי את הראש ראיתי את הצפון של
מישהו - בדרך כלל בצורת לב או עם הדפס של דובוני מה 'כפת לי או
מייקל ג''קסון - מתאבד אל  השמיים כאילו אין מחר, זה קורה הרבה
לילדים קטנים ונטולי משמעת עצמית, בדרך כלל ביום העצמאות.
בקיצור אני לא קשרתי את הצפון שלי גם כי יש לי בעיה עם קשרים
ומחויבות, וגם בגלל שלא הייתי צריך, כבר הוצאתי לו את כל הגז
(צחקתי שלוש דקות רצופות אחר כך, שני קו"ב של פטפוטי בתולות
אסקימוסיות ושלושה דובים לבנים, יותר טוב מסמים קלים) והוא כבר
לא רצה לרחף לשום מקום. צפון מסורס, קראתי לו מאחורי הגב, ואז
הוא היה מסתובב אליי, מסתכל בי במבט מריר ואומר - אתה רצית
אותי כזה, ואז מסובב אלי שוב את הגב וחוזר לישון. בגלל זה
התחלתי להאמין שהוא פשוט עשה לזה סוף והסתלק, אבל מהר מאד
הבנתי שמדובר בצעד נבזי במלחמה ביני לבין החיים שלי, ובמלחמה,
כמו במלחמה. בסדר, סיננתי לעצמי, אין שום בעיה. קמתי בפנים
חמורות, הדלקתי את האור, התיישבתי ליד המקלדת והתחלתי לתכנן את
המהלכים הבאים.

זאת היתה רק ההתחלה. למחרת איבדתי גם את השפיות. הפעם התעוררתי
מוקדם, לא היה שום רעש בחוץ ולא היה לי שום סיוט, לא היתה לי
שום סיבה להתעורר אבל מהרגע שפתחתי את העיניים הייתי ער
לחלוטין, שום סיכוי להירדם בחזרה, הפעם לקח לי קצת יותר זמן,
לזה לא הייתי מוכן בכלל, אבל כשהבנתי זה כבר היה מאוחר מידי.
קוס אמק, סיננתי בזעם והעפתי מעליי בבת אחת את השמיכה. היא לא
היתה שם. חשבתי ששוב שכחתי אותה אתמול, אם אני לא טועה השתכרתי
אצל אדם.. אולי היא נפלה לי בדרך? אולי בחדר מדרגות? יצאתי
החוצה בפיג'מה, לא ראיתי שום סימן. אולי מחלקת אבדות.. הפכתי
שוב את התיק, כאילו אם אני אחפש שוב היא תהיה שם פתאום, אבל
זאת היתה כרוניקה של שפיות אבודה מראש, מזל שהוצאתי אותה אתמול
לסיבוב עם הקולר, אם מישהו ימצא אותה לפחות ידעו שהיא מחוסנת,
שיש לה בית, שמישהו מחפש אותה.. אבל אז ראיתי שיד בלתי נראית
עוברת כמו רוח על המקלדת שלי ומוסיפה מתחת ל''צפון'', המילה
היחידה שהקלדתי אתמול במסגרת המאמץ הכללי למלחמה בחיים את
המילה ''שפיות'', ולידה סמיילי קטן שחייך חיוך שהלך וגדל והפך
מול העיניים שלי לצחוק נבזי ומחרחר, ואז תוך שניה הוא הרצין,
''לא נשאר לך הרבה זמן, גמליאל'' הוא אמר לי בנימה מתרה
ונעלם.

וזה רק הלך והחמיר. בלי השפיות והצפון כבר לא היה לי כל כך על
מה לבנות, התעקשתי להישאר בבית כדי להקטין את הסיכוי לאבד גם
את השאר, ובכל זאת דברים הלכו ונעלמו, הרשימה שעל המסך הלכה
והתארכה, לא ידעתי מאיפה זה יבוא לי עכשיו, הדבר הבא היה הרגש,
למזלי הם לא העלימו לי אותו לגמרי, הוא עוד היה שם בבוקר אבל
שחוק לגמרי, מישהו שיחק בו כל הלילה עד שהוא פשוט הלך וקהה. את
ההגיון הם פשוט עיוותו לי כל כך שכבר לא יכולתי להשתמש בו
יותר, הוא כבר לא התאים לסטנדרטים שהסתובבו בשוק כי כל מעגלי
ההסקה הלוגית שלו התעקמו והוא כבר היה חסר ערך. זרקתי אותו
בדרך לאדם, לא בלי סנטימנטים, שגם אותם הם דפקו לי באותו
הלילה. אולי בפעם הראשונה הם יסתדרו אחד עם השני, נאנחתי
כשהתרחקתי משם. לפחות זה.

ואחר כך הכבוד וההערכה העצמיים, שנעלמו לי פשוט מתחת לאף,
הדמיון שהלך ודהה, הרצון שהלך ונחלש עד שהייתי צריך לסחוב אותו
על הידיים ולהאכיל אותו בכפית כמו איזה חולה אידס, במקביל
גיליתי שבלעדיו האינטליגנציה לא מתפקדת, לא חיכיתי עד שאני
אאבד גם את התקווה, מכרתי אותה תמורת שלושים אלף דולר לזמרת
אלמונית ונרגשת. ההומור שלי כבר לא הצחיק אותי יותר, והרי זאת
היתה הסיבה שהחזקתי אותו מלכתחילה, נאלצתי לפטר אותו, האמת כבר
לא היה אכפת לי. התחלתי יותר ויותר לצאת מהבית בלי אופטימיות,
בלי שאיפות, בפעמים הראשונות באמת שכחתי אותם בבית בטעות, אחר
כך כבר לא טרחתי לזכור, או אולי זה היה הזכרון שאיבדתי קודם?
קשה להגיד.

ככה עברו הימים בחוסר מעש, והלילות בלי חלומות, לא יכולתי
להתעלם מהעובדה שיחד עם הדברים שטרחתי כל כך לשמור עליהם
ואיבדתי, נעלמו גם כמה דברים שהעדר הנוכחות שלהם היה משמח שימח
אותי מאד, או לפחות אני משער שהיה משמח אותי אם הייתי זוכר איך
משתמחים. הלחץ נעלם, גם הפחדים, גם הרחמים העצמיים שהקפדתי
לטפח ולהעשיר, הייסורים העצמיים שהיו הצד הכי יצירתי שלי,
האשמה שהתנקזה בסדר מופתי אל כל החדרים, והיאוש.. שנעשה -
ניחשתם נכון - הרבה יותר נוח, פה ושם החלפתי איתו כמה מילים,
כשיחה בין שווים, וכשהסתכלתי לו בעיניים הבנתי לרגע מה עבר
עליו כל הזמן הזה, אולי הייתי קשה אתך, אמרתי לו פעם, אני יודע
שנזרקתי אליך מהר מידי כשנתקלתי במצבים שלא ידעתי איך לאכול,
ואולי אני לא האורח האולטימטיבי, זה נכון. בכל אופן.

אני כבר לא זוכר כמה זמן עבר כי מחוש הזמן שלי עשיתי מתלה
למעילים, אבל בוקר אחד התעוררתי וידעתי שנשארתי לבד. לגמרי
לבד. כבר לא היו לי כל הדברים האלה לחשוב עליהם, להתעסק איתם,
לחכות להם, לעשות בשבילם, לנתח אותם, הייתי לבד. נשארנו רק
אני, ועצמי. היי עצמי, עושה רושם שהמלחמה נגמרה, הפטרתי לעצמי
באדישות, מה קורה אתך? אין תגובה. הרגשתי הזוי, קל, כמעט שקוף,
הרמתי את הידיים והן ריחפו למעלה כמו שני.. כמו שני.. בלוני
הליום?.. הדימוי הזה מצלצל לי מוכר, נוא מילא. שיהיה. התקדמתי
לכיוון החלון והרגלים שלי ניסו להקדים אותי, תפקיד ששמור בדרך
כלל למחשבות, הייתי נקיף חלק, ריק, שקט, היי, עצמי, מלמלתי,
אתה פה? אתה איתי? עצמי לא ענה אבל זה היה די צפוי, אני לא
חושב שהוא עשה את זה אי פעם, מבחינתי יכול להיות שהוא בכלל
מפגר, או אילם, או עמוק בחובות. חזרתי למיטה, התקפלתי מתחת
לשמיכה עד שרק העיניים שלי הציצו החוצה והידקתי אותה מסביבי,
אבל עדיין נכנס אויר ממקור לא ברור, הרמתי אותה בבת אחת, לא
הייתי שם לבד. הם היו איתי, החיים האלה, הם לא עזבו, מסתבר, הם
באו לקחת שבויים. מה אתם רוצים ממני עכשיו, שאלתי, די, חלאס,
לקחתם הכל. אפילו את עצמי אני לא שומע. ''אנחנו מוכנים לתת לך
את עצמך'', הם עושים לי, בתנאי אחד.
שתיקח אותנו להורים שלך, שתאכל אתנו מאותה צלחת, תישן אתנו
באותה מיטה ותיתן לנו נשיקת לילה טוב לפני השינה''. האמת, נשמע
לי מוכר מאיזשהו מקום, אבל לא עליתי על הקאטש, יאללה יאללה,
אמרתי להם, קומו, זזים.

עלינו הביתה, להורים שלי, אני והחיים, לא שהייתי להוט כל כך
לשמוע עכשיו את אמא שלי עם כל השאלות האלה שלה מתי אני אעשה עם
עצמי משהו למען השם, או את אבא שלי שואל אם אני עוד עובד בבנק
למרות שעזבתי שם כבר לפני שלוש שנים, אבל רציתי כבר לגמור עם
זה, לפעמים אתה צריך שהחיים שלך יעזבו אותך בשקט. למזלי לא היה
אף אחד בבית, אחרי ארוחת בוקר קצרה מאותה צלחת הרחפתי את עצמי
לחדר של ההורים שלי והלכנו -אני והחיים - לישון באותה המיטה,
סגרתי את התריסים ושמתי ג''וני מיטשל ברקע, השתלשלתי מתחת
לשמיכות הכבדות של ההורים שלי ועצמתי עיניים. ''אפ אפ אפ''
אמרו לי החיים מהצד השני של המיטה, ''ומה עם הנשיקה? אה?'' כן,
בטח, אמרתי, איפה אתם רוצים אותה? ''על הפה'' הם עפעפו אלי
בחושך, גיחכתי לעצמי, עצמי גיחך בחזרה. נישקתי אותם, האמת, לא
היה כל כך נורא, לא היה רע בכלל, אמממ.. נשכבתי חזרה על הגב
ועצמתי עיניים. אתם יודעים, אמרתי אחרי דקה, נדמה לי שאני
מתחיל לחבב אתכם, באמת. החיים שלי געו לעצמם בצחקוק מוזר,
''אתה עוד לא יודע כמה תאהב אותנו מחר בבוקר''. ניסיתי להבין
למה הם מתכוונים, לרגע היתה בי הכרה בהירה, ברורה, מדויקת
לפרטי פרטים, מתנוצצת אל מול
עיני של מה שאני רוצה לעשות, ואז הבנתי. זה היה לישון. החיים
שלי חיבקו אותי מאחורה כמו כפית תוך כדי מלמול דברי אהבה, ואני
הרגשתי בחמימות מסחררת מתפשטת לי בחלומות, חיים טובים, מלמלתי
להם חזרה, חיים טובים מאד, זה כיף לחיות.

(מוגש מטעם האגודה למניעת סרטו השד)