טיפות הגשם נקשו על אדן החלון יוצרות מוסיקה חסרת הרמוניה.
אסור היה לה להיות שם.
קור מקפיא פשט בחדר, אך היא לא שמה לב לדבר מלבד לטיפות
הארורות שעמדו להוציא אותה מדעתה. נדמה היה לה כי מקור הטיפות
הוא בתוך ראשה עצמו וכל הדציבלים שבעולם לא יצליחו לעמעמו, שלא
לדבר על להעלימו לחלוטין.
בחופזה היא לקחה כסף , מעיל, אוכל וסכין. שיהיה לכל מקרה שלא
יהיה.
היא סקרה החדר בשנית, מעיפה בו מבט אחרון כמנסה לזכור ולשנן את
הפרטים שהכיל.
יעבור עוד זמן רב עד שתוכל לשהות בו שוב. אם בכלל.
היא יצאה מפתח ביתה, חלפה רחובות ושדרות בהליכה. היא נמנעה
מלרוץ כדי לא למשוך תשומת לב מיותרת. עד שלא יכלה יותר. כל
רצונה התמקד בלרצות להתרחק מהגשם הארור הזה.
היא החלה להגביר את קצב הליכתה אט-אט עד שהפך לריצה, מנסה לנוס
כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק מהטיפות הללו.
מבלי לשים לב לזמן ריצתה, ליבה הלם ורגליה החלו לכשול מעוצמת
המאמץ, אך היא המשיכה עד אשר
נפלה אפיים ארצה. דמעות של כאב ומאמץ החלו לזלוג במורד לחייה.
בחצאיתה נוצר שסע עמוק, ידיה נחבלו והחלו לשתת דם וגרמו להכתמת
הסוודר שוב.
אדם מבוגר שראה את נפילתה, קרב אליה. היא הביטה בו בבעתה, חשפה
מולו את הסכין שלקחה עימה, התרוממה במהירות והמשיכה בריצתה כדי
לברוח מימנו,מהגשם וממחשבותיה תוך התעלמות מוחלטת מתשישותה
ומהכאב החד שנגרם מהנפילה.
כלום לא היה חשוב. רק להגיע למקום שאין בו טיפות.
כל פעם שגופה ציווה עליה לנוח קצת, להסדיר את נשימתה, היא
הכריחה את עצמה להמשיך הלאה.
רגליה העייפות כשלו בשנית, היא התמוטטה על האדמה ושקעה
בעילפון.
היא לא יודעת כמה זמן היא שהתה במצב הזה, אך כשהיא התעוררה החל
כבר להחשיך. היא הביטה סביבה, מנסה לדלות פרטים מסייעים על
מיקומה. היא הבחינה שהיא נמצאת בסביבה לא מוכרת לה. היא עצמה
את עיניה וניסתה להסדיר את מחשבותיה. כשפקחה אותם שוב היא מצאה
לפניה דמות, חסרת גיל וחסרת זהות מינית, לבושה בלבן.
"מי אתה"?
"את לא צריכה לפחד ממני" ענתה הדמות ללא הזזת שפתיה וקרבה
באיטיות לקראתה.
"זה לא מה ששאלתי". היא התעקשה.
"אני כאן כדי לעזור" אמר, והמשיך בהתקרבותו עד מרחק של פחות
ממטר מימנה.
"למה אתה כל הזמן קרב אליי"? תבעה לדעת, והידקה את אחיזתה
בסכין .
"את חוששת מקירבה, אל תדאגי בתי, אני לא מתכוון להרע לך בשום
צורה".
"מה אתה רוצה ממני"?
"איני רוצה מימך דבר, אני כאן בשביל לעזור לך לא להיפך".
"למה "? תמהה.
"אני מלאך שומר. כל מהות קיומי היא לשמור על האדם שאני ממונה
עליו. בשביל זה אני קיים."
"אז איך אף פעם לא ראיתי אותך"?
"הצלחתי לעשות את עבודתי גם בלי לפגוש אותך פיסית. אפשר לכוון
את צעדייך גם ללא צעדים דרסטיים כמעין אלו".
"אתה קיים רק למעני"?
"זה נכון במידה מסויימת. זה לא מעשה אולטרואיזי לחלוטין, גם
אני מפיק מכך יתרונות. ניתן להגדיר זאת כעיסקה המשתלמת לשני
הצדדים. אך איני  כאן כדי לדון איתך על יתרונות וחסרונות מערכת
היחסים בנינו. את כרגע  בבעיה. הבריחה לא תעזור לך. את משלה את
עצמך שהם לא ייתפסו אותך ".
"אז מה אתה מצפה ממני? להכנע ?"
נלחמת מספיק ילדתי. אינך מושלמת. מותר לך להיכשל ולטעות. את רק
אנושית וצעירה.
"אז מה אתה מציע לי? לחכות עד אשר הרשויות ימצאו אותי אשר
שיכניסו אותי לכלא רק משום שבחרתי להילחם על חיי"?
"וכי מהי האופציה השנייה שלך? להימלט כל חייך מהכל ומכולם?
להסתכל תמיד מאחורי הכתף בפחד ולדעת שבכל רגע נתון מישהו יכול
לזהות אותך?"
"אני מעדיפה חיי חופש בפחד מאשר חיי כלא בטוחים"!
אלו לא יהיו חיי חופש. את לא רואה את הדברים מנקודת המבט
הנכונה. אינך בוגרת מספיק כדי להבין את ההשלכות. קל יותר לדבר
מאשר לחיות את הדברים במציאות".
"אילו החיים שלי"! התריסה כנגדו.
"עדיף שתסגירי את עצמך".
הוא הבחין שדבריו אינם מצליחים לשכנעה. היא התעלפה בשנית. הפעם
בעזרתו.
הוא ידע שזה מה שעליו לעשות. הילדה העיקשת לא השאירה בידו אף
אלטרנטיבה.
הוא כיסה אותה במעילה ויישב לצידה, מחכה עימה בעודה מחוסרת
הכרה לבוא השוטרים.
מצפונו החל מעט להציק לו. הוא לא שיקר לה. אך מצד שני הוא לא
סיפר לה את כל האמת.
הוא אכן מלאך שומר. זה נכון ללא ספק. אך לא שלה.
היא לא האשמה בסיפור הזה, למעשה היא הקורבן, אך מישהו חייב
לשלם את המחיר.
האדם שהוא מונה לשמור עליו מת. בידיה. עליו לקזז את מותו. זה
תפקידו האחרון . רק כך הוא יוכל להיות קרוב יותר אל מטרתו.
במשימתו הראשונה הוא נחל כישלון. אל לא להיכשל במשימתו השניה-
ניקמת המוות .
"היא הרגה אותו, על כך אין עוררין, היא לא מכחישה זאת". הוא
ניסה לשכנע את עצמו בזה שוב ושוב בכדי להשקיט את מצפונו. אך
הוא ידע שהוא משקר. בעיקר לעצמו. וזה הכי גרוע. הוא שנא את
המצב הזה שבו היא מבזבזת את חייה רק בכדי שהוא יפיק מכך תועלת.

הוא ידע שהיא בסה"כ ניסתה להציל את עצמה.  
היא הייתה חייבת להתגונן ועשתה את אשר מצאה לנכון לעשות תחת
הנסיבות אשר הובילו אותה ליטול את חיי תוקפה. יכול להיות
שבמקומה הוא היה מרגיש אותו דבר.  
הוא הביט בה בעילפונה. "חבל", הירהר בינו לבין עצמו. "יצור חסר
מזל".
הוא החל לשמוע את הכלבים ממרחק, נובחים ונושפים במרץ, מנסים
להדביק את המרחק בניהם לבינה.
הוא השפיל את מבטו אל כפות רגליו.
זו משימתו האחרונה הקושרת אותו בכבלים בלתי מנוצחים אל האדמה
הארורה הזו .
כל מה שהיה עליו לעשות, הוא להיעלם ולתת לשוטרי המחוז לתופסה.
הוא ביצע את עבודתו האחרונה. הוא הביא את האחראי להרג בפני
דלתות משפט אנושי. יותר מכך הוא לא נדרש. דרכו נסללה אל חיי
נצח שקטים.
קולות אנושיים הגיעו לאוזניו. "השוטרים מתקרבים", הוא חשב
לעצמו. אם הוא חשב על לעשות משהו, עליו לעשות זאת כעת. אחרת
יהיה מאוחר מידי.
"היי שלום, ילדה יפה" לחש לה לאוזנה והזיז ברכות קצוות שיער
שנחה על עינייה.
דימעה זלגה במורד לחיו והוא נעלם.