מה היית מרגיש, היקר לי מכל
לו נעקר לבך מקרבך
והמשיך להלום בחזך באקסטזה?
לו התחננת
חפוי ראש ומושפל,
לו נערף ראשך
ועם זאת
נח בבטחה על צווארך
פועם בכאב מחשבותיך המתרוצצות.
אם, בסבלך כי רב
שוסף גרונך,
דמך הותך
על פני האדמה המקוללה והקרה הזו.
מה היית אומר
לו הבטת בפני המוות
מדי יום ביומו?
קל וחומר לו נגע בך.
אילו ליטף פניך הקרות,
רפרף על גבי שמורות עיניך העצומות
הלא כהרף עין
נותן היית את קולך בזעקה קורעת לב.
מה היית אומר, יקירי
לו יום אחר יום
שנה אחר שנה
בשוכבך לישון
לא זכית לחברה אחרת.
לו במיטתך הקרה
נוחמת בנשימת אפו המבאישה
ודמעות כאבך נמחות היו
באצבעו הארוכה, המכוערה.
היית ודאי משתגע
אילמלא נשקפה כלפיך שפות
מקירות ביתך ומכל מראה בהירה.
אני איני רואה אותה, יקירי,
המוות נשקף אליי בהביטי במראה.
כאופליה בת פולוניוס
אני מחוללת מחול חרבות
פוסעת על קצות אצבעותיי
לא להעיר את המפלצת מרבצה
בל תפקח עיניה הרעבות.
אני פונה לדרכים צדדיות, יקירי,
כדי לא לפגוש בטירוף
אך אוהבת אני אותו
כאהוב בת את אחיה.
כהמלט אתה לועג לכאבי
יונק את חיי.
אתה מתחנן לחסדיי
ודוחה אותי
כאשר אלה ניתנים לך.
כאופליה אני דוחפת עצמי לקצה
קוטפת לך זרים
פוסעת על ענפים שוטים
מהנהנת בראשי - הגיע הזמן.
אני מביטה אל הרקיע.
עוד מעט קט, יקירי,
לא אהיה שלך עוד.