[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אהוד רוז
/
חוויות מכורסת הטיפולים

חוויות מכורסת הטיפולים,

כבר לאחר שיחת הטלפון הראשונה בה קובעים תור, ישנה הרגשת הקלה
ממכרת. זהו, 50 אחוז מהבעיות כבר נפתרו, אתה נמצא על הכביש
המהיר לעבר שלווה פנימית, תהליך הריפוי החל.
אחרי שבוע של המתנה מתחילה הפגישה הראשונה, פגישת ההיכרות.
הרבה חיוכים ונימוסים, מעט מידע. שני הצדדים מגששים, תוהים על
קנקנו של היושב מולם.
בשלב זה אתה כבר לא לגמרי בטוח שאתה צריך טיפול, פתאום הצרות
נראות רחוקות ובעלות משקל פחות, לפחות ממה שזכרת. למרות שנמסרו
רק פרטים חלביים בפגישה זו, אתה מחפש אישור לדחיפות הטיפול,
לשמוע ממקור מוסמך שאכן ישנה בעיה. האישור הגיע. 300 ש"ח שלום
שלום.

בפגישה השנייה מעלים הילוך. אתה מכיר את הסביבה, הבושה נשארת
בצד ואתה מתחיל לשפוך מידע כמעט ללא רסן. זה לוקח קצת זמן אבל
בסוף מגיעים למצב שבו השסתום שמונע מאתנו לספר הכול פשוט
משותק, יותר אין בושה וכל מה שצץ בראש מוצא את דרכו לחלל החדר.
את כל מה ששנים אתה מסביר לעצמך בראש, אתה משתף לראשונה עם זר,
חוויה מעניינת לכשעצמה, אך היופי הוא כשאתה מבין שהכול הכול
מתחבר לפסיפס ענק הנושא את שמך.  אתה מבין שלרוב זו רק אשליה
שהבחירה בידייך, רבות הפעמים שתת המודע כלל לא מתייעץ איתך
ששניכם יחד מגיעים לפיצולי דרכים.
הבעיה  היא כאשר משהו גורם לתת המודע לגדול ולהתחזק ולך יש
פחות מה להגיד על כול מצב נתון, משהו מבפנים חזק יותר ממך ואם
אותו משהו  מבפנים לא לגמרי בריא אתה נסחף לשגרה בה אתה לא
יותר מצופה מהצד. זה התהליך בשפה שלי,  התוצאה בשפת
הפסיכולוגיה היא שפוחת לך הליבידו, או איך שקוראים לזה באוסטין
פאוורס - המוג'ו.
אתה מרגיש משועבד לכוחות חזקים ממך וזה גורם לחוסר חיות. הכול
בהילוך איטי, סדרי עדיפויות מבולבלים ועצב קטנטן ולא ממש מוסבר
אשר בדיעבד מלווה אותך שנים ולאט לאט גדל.
בסוף הפגישה השנייה אתה שואל מה יקרה בסוף הטיפול? איך תהיה
אחרי? ואם כבר יש טיפול אשר עוזר לגמרי, למה אין טיפול
אינסטנט??  300 ש"ח, שלום - שלום.

פגישה שלישית וסף האינטימיות עולה.
הפגישה בסימן המין היפה. שאלות ותהיות, הצלחות ומפלות. כמעט כל
פרט צץ על פני השטח.
סיפורים מחדר המיטות, ומעניין שהעובדה שהמטפל הוא בכלל מטפלת
ושיש לה מחשוף יפהפה וחצאית קצרה, לא מקשה להיפתח כלל וכלל.
משולל עכבות, אתה מספר ומספר כי אתה מרגיש שאיפשהו כאן בין
השורות, קבורה הסיבה למצבך.
אתה מתאכזב להבין שכאן לא תמצא את הסיבה.
הבעיה נטועה הרבה יותר לעומק, כל מה שדיברת בשעה האחרונה, אלו
הם רק תסמינים.
אין לך מה להתפלא, אמרו לך מראש שהטיפול יהיה ארוך. למרות
הגילוי המר, שצף האדרנלין שזרם בעורקייך תוך כדי הדיבור גורם
לך לסיים את הפגישה בסוג של היי. השעה שהוקצבה כבר עברה,
הפסיכולוגית פוזלת לעבר השעון, אבל אתה כבר זורק נושאים חדשים
לאוויר. תצטרך להתאפק שבוע שלם עד הפגישה הבאה. 300 ש"ח, שלום
שלום .

מפאת אילוצים שלא קשורים אלייך, נאלצת לחכות שבועיים.
גם לפסיכולוגים מותר לצאת לנופש.
כל הרעיונות שצצו לך בסוף הפגישה הקודמת, כבר מזמן פרחו לך
מהראש. ( כשחזרת הביתה היית צריך לכתוב אותם על פתק במקום
לראות כדורגל..) מנסה לחשוב על מה לדבר.
יושבים ומסתכלים אחד על השנייה. היא מציינת שאיתך, יותר
מאחרים, קשה לנהל שיחה. היא אומרת שאתה מתחיל וישר עוצר כאילו
ישנו משהו בפנים שלא נותן לך להמשיך.
אין לך מושג על מה היא מדברת, ענית תשובות ממצות על כול מה
שנשאלת.
אתה נשאל מהו זיכרונך הראשון, קשה לך לגבש תשובה. חולפות לך
בראש מחשבה או שתיים, אבל אתה לא בטוח והן נשמעות קצת מפגרות.
אתה מחליט לא לספר וטוען שאין אחד ספציפי.
ארבעים דקות אח"כ אתה כן מספר והיא כמובן הרגישה ופשוט חיכתה
לשעת-הכושר. אתה מציין לפניך, שלפסיכולוגית שלך יש אינטואיציות
מדהימות.  ( באמת, לא בצחוק!!)
ואם כבר חזרתם להתחלה, למה לא לדבר קצת על הבית וההורים?
בגלל שאתה מודע לקשר ההדוק בין בית/הורים למצבך הפסיכולוגי,
אתה מנסה לדייק כמה שיותר, למסור את הפרטים באופן אובייקטיבי
ונוקב.  אתה מתחיל להרגיש רע.
את אותם הורים שגידלו ואהבו אותך, אשר הקדישו לך הכול, אתה
מנתח ללא רחמים, כאילו מדובר בזרים.ההרגשה הרעה תלווה אותך
מספר ימים, אבל אתה מבין שזה הכרחי.
היא מסבירה לך שהעובדה שיש משהו שם בפנים שעוצר אותך שוב ושוב
היא בעצם משהו טוב. זה אומר שאפשר "לחפור" לגלות את שורש הבעיה
ולטפל בה. בשונה מאנשים אחרים שאצלם לא תמצא סיבה. אצלם ישנו
פשוט ריק גדול שמביא אותם למצב זה ואין ממש מה לעשות.
מאושר בחלקך אתה נפרד לשלום, להתראות שבוע הבא. 300 ש"ח, שלום
- שלום.

פגישה חמישית.
אתה מתוודה ומספר לה שאתה כותב על הפגישות איתה. היא נורא
מתעניינת, אומרת שזה בריא מאוד ושכנראה אתה נמצא במקום טוב.
היא מבקשת לקרוא, "זה יהיה טוב לטיפול". אתה אומר "בהזדמנות"
אך אתה יודע ששני דברים צריכים לקרות כדי שהיא תקרא:
1. במקרה דוד שלך הוא העורך הראשי של "בלייזר".
2. יותר במקרה, "בלייזר" הוא הירחון האהוב עליה, היא מנויה
עליו כבר שנים.                                              
         
שתיקה קלה. אתה מגרד בראשך ( ומציין לעצמך שלא אתה הורית לאצבע
לגרד את הראש...) מחייך את החיוך הקבוע לרגעים אלו, ושואל לגבי
משהו שמעניין אותך. אתה מקבל תשובה קצרה ואז היא שואלת אם זה
באמת מעניין אותך או שאתה סתם רוצה לשבור את השתיקה. אתה מודה
באפשרות השנייה ולא יכול שלא להרגיש קצת מטומטם, לכן אתה ישר
שולף מהמגירה את נשק יום הדין. משהו שעד אותו רגע לא אזרת אומץ
להעלות: חלום אחד קצר ומוטרף. נכון יש חלומות שאחרי כמה
דקות/שעות/ימים אתה שוכח?
אז החלום הזה לא אחד מאלה. עד היום סיפרת אותו רק למישהו אחד
כשהיית שיכור בפאב, אבל הוא היה אפילו יותר שיכור ממך אז הוא
לא הזדעזע וכנראה גם לא זכר. אתה תמיד תזכור אותו.
לאט ובזהירות אתה מסביר את החלום, היא כבר אמרה לך פעם שחלומות
בשביל פסיכולוגים הם כמו רגליים לשחיין. אפשר להסתדר גם
בלעדיהם אבל זה מאוד עוזר אם הם ישנם ואפשר להשתמש בהם.
חלומות לפעמים מתפקדים בתור האולטרה-אגו שלנו. מחשבותייך
וסודותייך הכמוסים ביותר יכולים לצוץ על פני השטח, עוקפים
מחסומים ושכבות, מתפרצים מבעד להדחקות היומיום.
אתם מנתחים ביחד את החלום, אתה לומד שחלק מהמוטיבים בחלום הם
שכיחים למדי, וחלק לא.
מבט חטוף לכיוון השעון ואז היא אומרת שאתך, יותר מהשאר, הזמן
ממש טס.
השעה כבר הסתיימה ואתה מעביר עוד כמה דקות גנובות בלשחק את
יוסף מפענח החלומות.
מבסוט מההספק, אתה נפרד לשלום וחושב על זה שאתה תמיד מרגיש
מוזר כשאתה צריך לשלם.
דקה אחרי שיתוף אישי כזה או אחר באווירה נינוחה ואינטימית,
ברגע שאתה מוסר את הכסף הכול הופך בשנייה להיות קר ומנוכר.
תוך כדי ההרהורים, היא מציינת את העובדה שאתה היחיד שמתעקש
לשלם כל פגישה ופגישה, הרוב משלמים פעם בחודש. איך לא חשבת על
זה לבד?
יותר לא 300 ש"ח, שלום שלום. נפרדים כידידים למעט פעם בחודש.
אתה כבר עומד עם השטרות ביד אז, 300 ש"ח, שלום שלום.

זהו סיכום חלקי של הטיפול עד כה, מקווה לשוב ולדווח בעתיד על
התקדמות...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
30 שנה אני
מזדיינת. ולא
קיבלתי על זה
מפעל חיים.

מימי מאחורי
הבורסה


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/5/07 23:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אהוד רוז

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה