היא בקושי הרגישה את הליטוף הרך שהגיע מקצות האצבעות
שלו...הרוח העדינה שנכנסה מבעד לחלון גרמה לה לרצות להשאר
באופוריה הזו לנצח.
והיה שקט מוחלט, אבל הסערה שבתוכה הייתה רחוקה מלהפסק. היא עוד
הייתה שם, חווה את אותם רגעים שוב ושוב.
היא לא חשבה על כלום, פשוט ככה, שכבה לה שם עטופה חלקית בסדין
לבן מסאטן שנגע - לא נגע בגופה.
והוא, מתבונן בקונטרסט העדין הזה שיצר הסדין על עורה, רק
מחייך. חיוך אמיתי, ילדותי קצת, אבל ככה היא הכי אוהבת אותו,
יותר מכל דבר אחר בעולם.
והיא בחרה לה כוכב, זה שהכי נצץ מכולם באותו הלילה. אמרה שהוא
זה שבחר אותה וכבר התחילה לדמיין איך רק שניהם לבד עוברים לגור
שם, בכוכב הנוצץ הזה, ושהכל יהיה אצלם נוצץ, הרחוב, הבית,
המים. ושגם הם אף פעם לא יפסיקו לנצוץ אחד בשביל השני.
היא ויתרה על הסיגריה שלה הפעם, אמרה שבא לה להיות הכי טהורה
שרק אפשר עכשיו, ושאין צורך בעשן מיותר שיטשטש את הראות. היא
רצתה לראות נקי את הכוכב שלה, היא רצתה לנשום עמוק.
כששם את ראשו על החזה שלה, היא ליטפה לו את השיער, שיחקה בו
לאט, פרמה לקבוצות קטנות -  קטנות. הזקן שכבר הספיק לצמוח תוך
שבועיים העביר בה צמרמורת כשנגע במקרה באחת מפטמותיה. היא עצמה
את העיניים ודמיינה שאין מציאות שצריך לחזור אליה. שאין זמן
שמתנדף. היא הרגישה חופש, היא הרגישה סגול בהיר.
הנשימות שלהם הפכו לאחת, וככל שהתמכרו להרגשה נהיו איטיות
ועמוקות יותר.
הם האמינו שהרגעים האלה אינסופיים, וביחד יצרו את האינסוף הכי
יפה שיחכה להם ותמיד יהיה שם כשימצאו שוב את הזמן לברוח.