תחילתו של סיפור שלא ייכתב

בפגישתי הראשונה עם ערן מרואני חשתי כאילו כלל איני יודע מיהו,
אולם עם הזמן והגידול במספר הדפורמאציות הגופניות שגרמנו זה
לזה, התפוגגה התחושה והפכה להרגשת חמימות נעימה. כמו זו
שחוויתי בגיל חמש, רגע אחרי שהשתנתי במכנסיים.
הוא ניגש אלי בכניסה לתערוכת ציורי בהמות עבודה של משוררים
מתים ואמר לי: "הייתי מוכן להוריד אשך כדי להיות אלברט
איינשטיין. אבל לא לעצמי". שאלתי בנימוס מעושה אם אני מכיר
אותו, תוך שאני מתכנן להנחית אגרוף מחץ בפרצופו ולהמלט. "אה,
סליחה, חשבתי שאני מישהו אחר", הוא ענה לי. "תכיר, זאת הגר",
הוא החווה אל האויר הריק שמשמאלו. הסתכלתי למטה כדי לוודא שלא
מדובר בגמדה, והערתי באדיבות בריטית: "תגיד, ברחת מאיזשהו
מקום? אין כאן אף אחד". הוא חייך ואמר: "בטח שיש! הגרי פשוט
קצת חיוורת היום, היא מתמזגת עם הצבע של הקיר. תגידי לו, הגרי!
נו, תלחצי לו יד. נו כבר! יודעת מה, לא צריך. אני וארז הולכים
להפרד מכל החברים שלנו".
"לא קוראים לי ארז", אמרתי. ערן הסתכל בי בתדהמה ומילמל "לא
הייתי צריך לקנות משקפיים בחנות של הכל בדולר".
"שמע, היה נעים מאוד לא להכיר אותך, אני מוכרח ללכת, משתילים
לי זיהום ויראלי מתחת לציפורן", אמרתי ופניתי לחפש את שרון,
שבמיטתה של אימו החורגת של שותפו לדירה הייתי אמור לישון אתו
הלילה. מצאתי אותו מתגולל שיכור ועירום בשלולית קיא. "אל תדאג,
זה לא הקיא שלי, אתה יודע שאני לא אוהב להקיא מחוץ לבית.
סיפרתי לך ששכבתי פעם עם מישהי שהיו לה מאה אחוז נכות? אנחנו
עושים היום בדירה טורניר סומו, מקווה שזה לא יפריע לך לישון.
האמת שחסר לנו שחקן. יש לך חיתול? לא בשבילי, בשביל הסומו".
אצתי החוצה ותפסתי את ערן רגע אחרי שהתנגש בפח צפרדע עם האוטו
של אבא. "לאן אתה נוסע? יודע מה, אל תגלה לי, אני אוהב
הפתעות", אמרתי ונכנסתי. הוא השיב: "סבבה, אבל אני לא יכול
לנסוע ככה, כשאתה יושב על הגרי".