בשביל מה לכתוב את הסיפור הזה? העולם הסתדר טוב מאד גם בלעדיו.
הדברים הם מה שהם. את מה שמצאתי, מצאתי במקרה. מה שעבר עלי היה
חד פעמי, הוא כבר לא יכול לקרות לי שוב. הוא כבר לא יכול לקרות
לאף אחד אחר באותה צורה. אני כותב כדי להוריד את הכובע בפני מה
שעבר עלי, כדי לומר תודה. באותה תנועה של הורדת הכובע, אני גם
אנסה להבין טוב יותר את הדברים, שעברו עלי ושינו אותי. חוץ
מאלה, אני רוצה לספר, לעצב את מה שקרה לתוך רצף של מלים, כדי
שמי שיקרא יוכל לנסות ולהבין את הדברים כמו שהם קרו לי, ואולי
גם באיזשהו אופן, הוא יוכל לדמיין שהוא עובר את האירועים האלה
בעצמו.  
  באלפיים חמישים וארבע, בסתיו, סגרו את בית הקולנוע האחרון
ברחובות. אם תשאלו אותי, אז בצדק, צדק עצוב. חוץ מכמה תמהונים
וזוגות זקנים, אף אחד כבר לא בא לראות סרטים, סרטים אפשר לראות
בבית. התקרה של אולם שתיים התחילה להתפרק, וחתיכה ממנה שנפלה
על אתיופית מתולתלת בת שבעים וחמש שראתה את 'האלוף מנצרת',
הובילה לתביעה משפטית. כמה ימים אחרי הדיון בבית המשפט, הצנרת
בשירותים נסתמה, וישי גונן, המנהל, הודיע לי שבשבוע הבא אני לא
צריך לבוא לעבודה. במקום המבנה בשדרות בן ציון כבר היו תכניות
לבנות בית מגורים של תשע עשרה קומות. המוכרת בדוכן, שקד, אמרה
לי שמספרים ראשוניים עכשיו באופנה. היא היתה בת עשרים ושלוש.
אני הייתי המקרין של קולנוע חן, והייתי בן חמישים וחמש.
  שנתיים קודם אשתי עזבה את הבית ונסעה לחיות עם חשמלאי סיני
בביג'ינג. הילדה שאימצנו כבר היתה כבר בת עשרים ושבע. לפני שש
שנים היא עברה לגור עם חבר שלה בירושלים. בהתחלה היא היתה באה
לבקר אבל בשנים האחרונות היא רק מתקשרת לומר חג שמח בערב פסח
ובראש השנה, זה הכל.
  מוזר לומר, אבל שמחתי להישאר לבד. מוזר יותר לומר שכל מה
שרציתי היה שקט, שקט להיות עם עצמי, שקט טהור, נקי, שחור, רגוע
ותהומי. אז נשארתי לגור ברחובות, לבדי בדירת שלושה חדרים ברחוב
סמילנסקי. כשהקולנוע עוד עבד הייתי נשאר בבית כל היום, מכין לי
אוכל, הולך לקולנוע להקרין סרטים בערב וחוזר הביתה. לא הייתי
קורא ולא רואה טלויזיה. הייתי מסדר את הבית ויושב בשקט לצלול
בתוך עצמי, לראות את המחשבות הולכות ומתרווחות ולהרגיש את
הפערים ביניהן מתארכים ומקבלים ממשות שחורה ונעלמת. אפילו
לטייל ברחוב כבר לא היה לי חשק. לא הייתי צריך, הייתי מטייל
בתוך עצמי. הייתי הולך לקניות פעם בשבוע וחוזר. זה היה ככה מאז
שאשתי עזבה, הדבר היחיד שמשך אותי היה להיות במקום שבו אין
כלום ולא קורה בו שום דבר. יש משהו קבוע בשקט, הוא תמיד נשאר
אותו דבר, מאז שהייתי ילד ועד היום.
  התחלתי לחשוב שכולם חווים את אותו שקט. בהתחלה אתה חושב
שאין בו כלום, אבל עדיין, יש בו משהו מנחם. אין על מי לכעוס.
אני לעצמי ועצמי לי ובינינו ים של מחשבות, ים סוער, שקט, גלי,
ואז לשבריר שניה הוא חלק כמו מראה, ואפשר לראות דרכו את עצמי
משתקף במים והופך להיות אחד, עד שהוא נמוג בחזרה אל ים גלי של
מחשבות.
   אחרי שסגרו את הקולנוע הלכתי ללשכת העבודה. רציתי לנחות
איפה שאני אפול, בלי לנסות להזיז ידיים באויר כמו ציפור לא
מוצלחת. נמאס לי לבעוט באויר, נמאס לי להתנגד, מה שיהיה יהיה.
אני זוכר שפעם אחי הגדול סיפר לי על הילד שלו שהיה בגן, ובאחד
הימים ילד אחר אמר לו,
"עכשיו נשחק, אחר כך נאכל, אחר כך ננוח ואז ההורים יבואו לקחת
אותנו." ואז בן אחי ענה לו,
"גם אם לא נעשה כלום, בסוף ההורים יבואו לקחת אותנו."
חיכיתי למשהו, לא ידעתי למה.
  בלשכה רשמו אותי בתור עובד כללי עם נטיה טכנית ואחרי שלושה
חודשים שבהם טבלתי בעצמי, הסתכלתי על השמש משנה זויות דרך
החלונות של הדירה, אכלתי, הקשבתי למספרי טלפון על מודעות ברחוב
מרשרשים ברוח בדרך ללשכת העבודה, חלמתי, שכחתי  ושקעתי בשקט
שחור, שלחו אותי מלשכת העבודה למכון ויצמן, להיות שומר לילה
במעבדה לחקר התא.

  המעבדה לחקר התא היתה ביתן קטן של שני חדרים ושירותים, שעל
הגג בנו לו תוספת קטנה של חדר. למטה היו מקרר, צנטריפוגה, תא
חימום, ארון לשמור בו חומרים, שולחן עבודה עם מחשב וספריה
קטנה, ולמעלה ישב מיקרוסקופ ענק וחדש שתפס את כל הקומה השניה.
הוא נראה כמו גליל חום ארוך בעוביים שונים, מורכב על שולחן עץ
חום שהיה מקובע לרצפה. בתוך השולחן היו ידיות, כפתורים, שלושה
מוניטורים קטנים ומוניטור אחד גדול. מתחת לקצה הגליל היתה תיבה
קטנה שבה שמים את מה שרוצים להסתכל בו, בצד היתה קופסת חיתוך
ומעליה עמד מגדל קטן שבתוכו חיכתה גיליוטינה פיצפונת וכבדה
שחיכתה לחתוך חיתוכים מדוייקים וקטנטנים. השומר שעזב ועשה לי
חפיפה אמר לי שזה מיקרוסקופ אטומי.
  הייתי מגיע כל יום בשבע בערב ועוזב בשבע בבוקר. השומר הקודם
שהיה שם לפני סידר לעצמו מיטה מארבעה כסאות, פלטת עץ ומזרון,
לא רחוק מהמיקרוסקופ. הוא השאיר את המזרון והפלטה בפינה של
החדר. הבאתי סדינים משלי ושמיכה וישנתי שם בלילות. פעמיים
בלילה הייתי מתעורר, עושה סיבוב מסביב לבניין, לוחץ על כפתורי
נוכחות שהיו מורכבים על המשקופים בחלונות וחוזר לישון. מדי
פעם, מנהלת המעבדה ודוקטורנטית אחת נשארו לעבוד בלילות. שנאתי
אותן.
 למנהלת המעבדה קראו פרופסור דינה גלוסקין, לדוקטורנטית קראו
אלמוג והיא היתה ג'ינג'ית. דינה היתה מדברת בלי סוף על כל דבר
קטן. אם היא היתה צריכה להביא את המספריים מהחדר השני היא היתה
אומרת לאלמוג, 'אלמוג, אני חושבת שאני אביא את המספריים מהחדר
השני', ורק כשאלמוג היתה עונה לה ומאשרת, היא היתה הולכת להביא
אותן. לא היתה החלטה אחת שהיא קיבלה לבדה, על הכל היא שאלה ועל
כל דבר היא דיברה, על בעלה, על הניסויים, על התזה שלה, על
הבנות שלה, על התה ועל הקפה. את הכל היא הצליחה להפוך למלים
ולעשות לי רעש בראש. אלמוג ענתה, היא היתה סבלנית וסקרנית,
ואני לרוב שכבתי בצד והקשבתי.
הן עבדו על מאמר שניסה להראות שהתנאים הסביבתיים משפיעים במידה
מסויימת על שינויים תורשתיים בדנ"א. כלומר שאולי, אם אני אעבור
לקוטב הצפוני, ואחיה שם כמה  עשרות שנים, יש סבירות גבוהה יותר
שהמוטציות הגנטיות שיווצרו אל הילדים שלי יהיו כאלה שיוסיפו
לגוף שלהם פרווה או יהפכו אותם חסינים יותר לקור. הנושא עלה
בפרס נובל של מישהי בשם ברברה מקלינטוק ב1983 שראתה שיש רצפים
של דנ"א שמעתיקים את עצמם למקומות שונים בגנום. היא עבדה עם
סוג של תירס שחלק מהשיניים שלו היו סגולות, ושיערה אבל לא
הצליחה להוכיח ששינויים סביבתיים גורמים לסוג מסויים של
מוטציות להופיע בסבירות גבוהה יותר. ברברה מקלינטוק היתה
הגיבורה של דינה גלוסקין, והיא ניסתה להמשיך במקום שבו ברברה
הפסיקה. היא בדקה תירסים עם שיניים סגלגלות, ניסתה לחשוף אותם
לקור ולקרינה ובדקה איך הזרעים שלהם מגיבים ואיזה שינויים יש
בדנ"א שלהם. זאת היתה עבודת נמלים ובינתיים הן לא הצליחו לגלות
כלום, אבל הן המשיכו לנסות. הן קיוו להציג איזושהי התקדמות
בכנס לביולוגיה של התא שנקבע לשלישי בפברואר 2064 בציריך.
בדצמבר, כשהיו להן חודשיים וחצי, הן ושני עוזרי מחקר התחילו
להישאר במעבדה עד מאוחר. בהתחלה עד עשר ואחר כך עד שתים עשרה
ולפעמים גם עד שתיים או שלוש לפנות בוקר.
  דינה גלוסקין האמינה בנסתר, בטוב, בכוונה האלוהית, והרבה
מהזמן היה לה חיוך מרוח על הפנים. מרוח כי הוא היה מרוח. אין
לי שום דבר נגד טוב או נגד כוונה אלוהית, אבל הרבה מהזמן החיוך
שלה היה מאולץ. כששאלתי אותה איך קוראים לה היא אמרה לי בחיוך
שהיא בת ארבעים וחמש וחצי.
"כן, אבל איך קוראים לך?" שאלתי.
"אה, דינה, דינה גלוסקין."
  קראתי לה דינה וחצי. בהתחלה הייתי שוכב מאחור ומביט על
הלבורנטים לוקחים דגימות, מסתכלים עליהן במיקרוסקופ ורושמים.
דינה היתה יושבת לידם, מטפלת בנתונים וחוזרת על מה שהלבורנטים
היו אומרים, בלי שום סיבה נראית לעין. באחד הלילות אחד
הלבורנטים חלה והיא ואלמוג היו בלחץ של עבודה. היא ביקשה ממני
לעזור, הסכמתי. זאת היתה הפעם הראשונה שהסתכלתי במיקרוסקופ.
בפנים היה סליל די.אן.איי של תירס. כשמתרחקים הוא נראה כמו
מדרגות לולייניות שאין להן סוף וכשמתקרבים אפשר לראות שבכל
מדרגה יש שני צורות שמורכבות מאשכולות של כדורים, מולקולות.
היא לימדה אותי חמש צורות של מולקולות שמופיעות בדנ"א וביקשה
ממני לרשום את הסדר שלהם באותיות אנגליות, a, g, c, t, u. זה
הכל. להקרין סרט זה קצת יותר מסובך. אולג שישב משמאלי העביר את
המדרגות מלמעלה למטה, או לפי מה שדינה וחצי ביקשה. ככה למדתי
להשתמש במיקרוסקופ.
 היא הסבירה לי שזה מיקרוסקופ תת אטומי ושיש לו יכולת להגדיל
הרבה יותר ממולקולות של די אן איי. אפשר היה לראות איתו מה
קורה בתוך אטום, להיכנס לתוך גרעין של אטום, לתוך פרוטון או
ניוטרון, לתוך קווארק שהוא החלקיק שמרכיב את הפרוטונים
והניוטרונים, ולהמשיך הלאה לדיילים, שמרכיבים את הקוארק. וזה
לא הסוף. כל דיילי מורכב מורכב ממליוני באהוואנים, (על שם
החוקרת ההודית שגילתה אותם, באהוואני קומאר) וכל באהוואני
מורכב מאינספור חלקיקים, שכבר אין להם שמות אבל אפשר לראות
אותם קטנים ומפוזרים. את כל זה אפשר לראות באמצעות המיקרוסקופ
שאני ישן לידו כל לילה, זה שמשרד העבודה נתן לי לשמור עליו.
אפשר לומר שהסתקרנתי.
  כשפברואר הגיע, דינה גלוסקין וחצי ואלמוג, הדוקטורנטית
שעבדה איתה על המאמר, עדיין לא הצליחו לגבש טענה חזקה בנושא
האבולוציה המשתנה של התירס, אבל היו להן כמה רמזים והן נסעו
לציריך כדי להרצות את מה שהן למדו, ולשמוע הרצאות אחרות בנושא
הביולוגיה של התא. מאז שהן נסעו, המעבדה הפכה להיות מקום שקט,
אף אחד לא בא לבקר בלילות.
  הדבר הראשון ששמתי מתחת לעדשות היה גויאבה. מאז שהייתי ילד
אהבתי גויאבות. המולקולות שלה הן מבנים מפותלים עד אינסוף
בצהוב, תכלת וסגול כמו חרוזים שזורים במחרוזות יפהפיות. אחר כך
הסתכלתי על שזיף בצבע בורדו עגול והצלחתי להיכנס פנימה עד
שהגעתי לתוך הבאהוואנים שלו. זה לקח זמן, כי כשנכנסים פנימה כל
כך עמוק, המחשב משלים את התמונות ומנקה איכשהו, (וזה, לפי מה
שדינה אמרה, החידוש האדיר במיקרוסקופים האלקטרוניים החדשים) את
הענן של האלקטרונים שמסתובב מסביב לגרעין האטום ומסתיר בחלק
גדול מהזמן את העדשה.
  הדברים האלה קטנים. אלמוג אמרה לי שרק לפני שנתיים הצליחו
למדוד מידה מדויקת בסנטימטרים של פרוטון. כל פרוטון הוא שונה
כמובן, אבל היא אמרה שבערך אפשר לדבר על בליונית של ביליונית
של ביליונית של סנטימטר. וזה רק פרוטון. היא אמרה שהבאהוואנים
הם הרבה הרבה יותר קטנים עד שקשה בכלל להעריך את המידה שלהם
בסנטימטרים ומעריכים את המאסה שלהם בתשע גרם בחזקת מינוס 38.
אם מדברים על מימדים יחסית לגוף האדם, הבאהוואן הוא כל כך קטן
עד שהמרחק שהוא צריך לעבור כדי להגיע מקצה כף הרגל של אדם אל
הראש שלו, גדול כמו המרחק שאותו אדם צריך לעבור כדי להגיע אל
הגלקסיות הרחוקות ביותר שאפשר לראות ביקום, בערך חמישים אלף
מיליארד שנות אור. אחר כך היא אמרה לי שיש לה חבר, ושזה הבחור
שמגדל את התירסים בשדה.
  כמות השכבות, הצורות והמרקמים העדינים שיש בתוך הדברים הוא
מדהים. אף פעם לא הסתכלתי במיקרוסקופ קודם, בעצם פעם אחת בכתה
ד' הראו לי חיידקים בצורת סנדל שקראו להם סנדליות, אבל זהו.
מאז לא יצא לי להסתכל במיקרוסקופים. יש כל כך הרבה שכבות
בפנים, כמו קליפות של עץ שמתעקלות עוד ועוד, וכל סנטימטר הוא
מיוחד במינו, מלא פסים וצבעים, מלא חיים. בגיל חמישים ושש,
אחרי שנים שבהם התעניינתי בשעמום ובמשפחה מתפרקת, פתאום התפתח
אצלי תחביב חדש: מיקרוסקופ.
  ניסיתי חלב פרה וחלב עיזים, ראיתי עצים, פלסטיק, חתיכות עור
קטנות מהאצבע שלי, טיפת דם מאצבע אחרת, מתכות (צריכים לחתוך
בחיתוך דק כל חומר שמסתכלים עליו דרך המיקרוסקופ, ומתכות הן
קשות מדי לחיתוך, אז משייפים אותן בשופין מיוחד ומסתכלים
בשבבים), ראיתי גם זכוכית, זהב, פליס, אבנים, זרעים וכל מה
שהצלחתי למצוא. כשדינה ואלמוג חזרו מציריך, אני המשכתי להסתכל
בלילות על חומרים. כל לילה כשהמעבדה היתה ריקה הייתי צולל לתוך
המיקרוסקופ. אני לא יודע אם דינה ידעה או לא, שמישהו מסתכל
במיקרוסקופ בלילות. לי בכל מקרה, לא אמרו כלום.
  לילה אחד באוגוסט הסתכלתי בקוביה של שוקולד חלב, הרגיל עם
הפרה של עלית. חתכתי את הקוביה עם הגליוטינה הקטנה, סידרתי את
הפרוסה הדקיקה שנשרה מהקוביה בין שתי זכוכיות והנחתי מתחת
לעדשה של המיקרוסקופ. שוקולד בנוי בעיקר מחלב, קקאו וסוכר.
בתוך איזור חלבי שכבר הכרתי בערך איך הוא נראה, נכנסתי לתוך
מולקולה של לקטוז, שהיא מולקולה סוכרית. היא נראית כמו שתי
טבעות של חרוזים, מחוברות בחרוז אחד ומקושטות כל אחת בחרוזים
משלה. קצת כמו שתי עדשות של משקפיים מצויירות בחרוזים. נכנסתי
אל תוך החרוז האמצעי שמחבר את הטבעות. זה היה אטום של חמצן,
בתוכו היו שמונה פרוטונים, נכנסתי לאחד מהם. הוא היה מורכב
מקבוצה של שלושה קווארקים. נכנסתי לתוך אחד מהם וראיתי נקודות
שטוחות צפות באפילה. אלה היו הד?יילים. עם הידיות של
המיקרוסקופ ניווטתי אל תוך דיילי. באופן מפתיע הוא נראה בדיוק
כמו גלקסיה. ספירלה עצומה של נקודות מוארות ובאמצע אור גדול.
המשכתי להיכנס ושוטטתי בשולי הדיילי, בין הבאהוואנים. את
הבאהוואנים כאן הקיפו כדורים גדולים כמו לווינים. אחד מהם היה
כדור מוקף בטבעות שהזכיר לי את שבתאי. קרוב יותר לבאהוואני
מצאתי כדור אדמדם, ועוד קרוב יותר לבאהוואני מצאתי כדור
כחול-ירוק שנראה בדיוק כמו התמונות שראיתי של כדור הארץ.  
  עצרתי את המיקרוסקופ מעליו. הוא נראה בדיוק כמו זה היה כדור
הארץ, מוכר, רגיל ומסתובב. כשלחצתי על כפתור ההגדלה ונכנסתי
לתוכו, אפשר היה לזהות את היבשות. אמריקה הצפונית ואמריקה
הדרומית היו מתחתי, מוארות, ואפשר היה לראות את החומה הסינית
נכנסת אל האיזור החשוך. כן. זה נראה כמו כדור הארץ. מה שעדיין
לא היה לי ברור לגמרי הוא מתי כל זה קורה? יכול להיות שאני
נמצא שם בפנים, עכשיו? חיפשתי את את עצמי בתוך המזרח התיכון
אבל הצד החשוך של הכוכב היה רובו שחור, עם מצבורים של אורות
כמו כוכבים וקשה היה להבדיל בין תל אביב לבירות או דמשק, ובטח
שלא למצוא את רחובות. למרות שאם אני מסתכל על הכוכב עכשיו,
בזמן אמת, זה מאד הגיוני כי כאן לילה. השעה היתה שתיים וחצי
לפנות בוקר והקו של האור עבר ליד אפריקה, עוד שלוש שעות בערך
יזרח האור, כאן וכנראה שגם בתוך המזרח התיכון הקטנטן שבתוך
המיקרוסקופ. התקרבתי לאמריקה וראיתי מרחוק את המגדלים על האי
של מנהטן בחוף המערבי. במיאמי הצלחתי לראות את 'מגדל העיר'
החדש. הבניין הענק שסיימו לבנות לפני שנתיים ושהכיל מליון
ומאתיים אלף דירות מגורים וכל מה שיש בעיר, בריכות שחיה,
קולנועים, ואפילו פארק שמערכת מראות ענקית החדירה אליו אור.
כנראה שזאת מיאמי, עכשיו, בזמן אמת. הירח פנה לכיוון השמש, מה
שגם מתאים, כי לפני שהגעתי לעבודה ראיתי את הירח החדש זורח
אחרי השקיעה, צעיר ודק, כמו תפוח שמאירים אותו מאחור. כן, זה
קורה עכשיו, ממש עכשיו. אני מסתכל ויודע שאני נמצא שם בפנים
וכאן בחוץ. ניתקתי את העיניים מהמיקרוסקופ. איפה אני? אני
כאן.




- ב -


  השארתי את המיקרוסקופ והשוקולד כמו שהם ויצאתי לעשות סיבוב.
אם היתה לי סיגריה, הייתי מעשן אותה. הירח כבר שקע ומאדים בהק
בשמיים. מתחתיו אוריון, 'הלוחם' עמד בידיים מונפות. בסיפור
בריאה הודי שאשתי לשעבר הקריאה לי, אוריון, שנקרא בשם פרג'פטי,
הוא האדם הראשון והחץ שמרכיב את החגורה שלו, חץ הצפון, הוא החץ
שפילח אותו כשהוא רצה לשכב עם הבת שלו, השחר. כשפגע בו החץ
נשפך הזרע שהיה מיועד לבת ומתוך הזרע שנשפך, נוצר העולם.
  שרקתי. שריקה קצרה של תו אחד ושמעתי את עצמי שורק. דמיינתי
שבתוך השוקולד שמתחת למיקרוסקופ נשמעה שריקה דקה שלי, אני שורק
בתוך קוביה של שוקולד. הסתכלתי אל הכוכבים וחשבתי שמעבר אליהם,
מעבר לגלקסיה והרחק הרחק ממנה, בעולם של מימדים ענקיים, נשמעה
גם שריקה, כמו שלי, השריקה שלי וכמו אלה נשמעו  עוד אינסוף
שריקות באינסוף מימדים, גדולים יותר מגדול, קטנים יותר מקטן,
מכילים את עצמם בתוך עצמם בשרשרת פרועה ואינסופית. לא היתה לי
סיגריה, אבל היתה לי חבילת שוקולד בכיס. קילפתי אותה והתחלתי
לאכול, קוביה אחרי קוביה. הסתכלתי על הכוכבים מעל רחובות
וחשבתי על השוקולד שבתוך המיקרוסקופ. רעיון קטן ביצבץ אצלי
בראש. אם אני אוכל את השוקולד שמתחת למיקרוסקופ, מה יקרה?
  לחצתי על כפתור נוכחות שהיה מורכב בחלק החיצוני של המשקוף.
  אי אפשר לדעת מה יקרה אם תלקק את השוקולד שבתוך המיקרוסקופ.
אפשר רק לנסות. יכול להיות שזה יהיה סוף העולם, ויכול להיות
שהכל ימשיך כמו שהיה. יכול להיות שזה מה שיעיר אותי, יסיים את
הכל, יוציא אותי מכאן, ישחרר אותי, יתן לי לדעת מי אני, מי אני
באמת, האם אני הוא הגוף הזה שבלע את היקום, או משהו אחר, בסיסי
יותר מוצק יותר, מאוחד יותר, אני.
  אי אפשר לדעת. הקפתי את הבניין כמה פעמים כמו בני ישראל
שחיכו שחומות יריחו יפלו. טיסה 777 אל הלא נודע ממריאה עכשיו.
האם אתה רוצה לעלות? הכרטיס נמצא אצלך בכיס, הרווחת אותו בשעות
ארוכות של חוסר עשייה, בייאוש, בהתבוננות אל תוך החלל,
בהתמודדות עם שעמום, בציפיה של שנים שמשהו אמיתי יקרה, ויקרה
מעצמו. רצית, חיכית, ויתרת על כל ציפיה כדי שהלא נודע יפציע,
והנה זה בא. הטיסה תמריא בקרוב.  אתה רוצה לעלות? אם אתה מפחד,
לא נוכל לעזור לך, הטיסה ממריאה אל הלא נודע, אין טעם בפחד,
הוא לא יעזור. אם אתה רוצה להמשיך בחייך כמו שהם, מומלץ לא
לעלות על הטיסה, סביר להניח שדבר לא יהיה כמו שהיה קודם, שכן
אתה טס אל הלא ידוע. מי יודע אם תחזור, ולאן תחזור.
  אני לא חייב להחליט עכשיו. אפשר לקחת את השוקולד הביתה
ולשים אותו, איפה לשים אותו? במקרר? בארון? כדאי שהוא לא ימס.
אני יכול גם לתת אותו השוקולד לדינה וחצי או לאלמוג. זה יכול
לתת להן פרס נובל, אולי זה גם יתן לי קצת כסף, אבל למה לי?
הרגשתי שאני הולך ומצטמק, כמו נקודה קטנה ובודדה. כסף הוא רעש.
אני רוצה שקט. אז תבלע. תבלע, תאכל את עצמך ותראה מה ישאר,
תראה מה קורה כשבולעים את השמיים. הסתכלתי למעלה. אוריון עוד
עמד שם והחגורה שלו מבהיקה מבושה.
  חזרתי למעלה, עמדתי מול המיקרוסקופ והראש שלי כאב. אולי זאת
החלטה גדולה מדי. אולי צריך עוד לחשוב על זה. אני אקח את
השוקולד הביתה. הסתכלתי פנימה בפעם האחרונה וראיתי את הגלים
בפלורידה מתגלגלים אל החוף. התחלתי לבכות. שמרתי את הנתונים
והמיקום בתוך המיקרוסקופ, ככה שאוכל לחזור אל כדור הארץ הקטן,
הוצאתי את השוקולד ושתי הזכוכיות שהידקו אותו מהתיבה הקטנה
שבתוכה הם היו ושמתי אותם בקופסא קטנה ועגולה מפלסטיק, כזאת
שמשתמשים בה לתרביות חיידקים. את הקופסא שמתי בתיק שלי על
המדף. הייתי עייף. העיניים שלי היו עדיין רטובות. נשכבתי על
ארבעת הכיסאות ונרדמתי.

  ראיתי את עצמי יושב בתוך אולם קולנוע בעיר בניו יורק. ראיתי
סרט. בעיר ניו יורק, בקומה אחרונה של בניין בן שש או שבע
קומות, מדען אחד מצא את עצמו מוצא את עצמו בתוך שקד. בתקרת
המעבדה שבה הוא ישב היה חלון אליפטי מזכוכית והוא ראה את עצמו
מלמעלה דרך המיקרוסקופ ונבהל. הוא לקח את השקד, ירד אל הרחוב,
נכנס לתחנת הרכבת מהורהר, וכשהרכבת הגיע הוא התיישב על כסא
כתום, בהה בקיר כמה רגעים ובלע את השקד. כל אותו זמן אני ישבתי
על כסא קולנוע וראיתי אותו על המסך לפני. כשהוא בלע את השקד,
המסך שעליו היה מוקרן הסרט פתאום הלך והתרחב, והתקרב אלי.
בהתחלה ניסיתי לברוח, כמו כל שאר האנשים שישבו באולם, אבל המסך
גדל מהר מדי ובלע את כולנו.
  פתאום הרגשתי את המסך. את המסך שעליו אני מוקרן, כבר לא
הייתי הצופה, אלא הייתי המסך שעליו מוקרן הסרט ועליו מוקרנות
הדמויות, המדען ברכבת התחתית היה מוקרן עלי, אבל זאת היתה רק
ההתחלה. בסרט שהכיל את הסרט ראיתי אותי, כלומר את הגוף שלי
מנסה לברוח ממסך הקולנוע, נעצר, מתבלבל ומתיישב חזרה בכסא כדי
להמשיך לראות את הסרט. אבל אני, כלומר מה שהרגשתי מעצמי כבר לא
היה הגוף, הייתי המסך שעליו מוקרן הגוף שלי. הרגשתי ריק, כל
הדברים הופיעו עלי אבל אני הייתי שקט ואינסופי, הייתי המסך
שעליו מוקרנים כל הדברים. לבן, טהור ונעלם, כמו דף חלק, בלתי
נראה אבל נחוץ, בלעדי לסרט אין איפה להיות, אבל אני נמצא מעבר
לסרט. גם אם הסרט יסתיים אני אמשיך להיות, ריק וחפשי, כמו
תינוק לפני שהוא נולד.
  בסרט שהוקרן על המדען הכותרות עלו והצופה שישב באולם, שפעם
חשבתי שהוא הגוף שלי, יצא מהאולם והתחיל ללכת. בדרך תקפה אותו
כנופיה של ששה סינים ושדדה אותו. הוא ניסה להתנגד ואחד הסינים
הוציא סכין מטבח גדולה ודקר אותו בבטן. אחר כך הוא שיסף לו את
הגרון. הגוף שהיה פעם שלי נפל אל הרצפה מדמם וחסר תנועה.
הסינים ברחו. הגוף שלי פרפר ומת אבל אני המשכתי להיות, צלול
וחלק. עכשיו הייתי המסך שעליו מוקרנת גופה. המשטרה הגיעה ולקחה
את הגופה ואני נשארתי. במקום אחר ראיתי את הגוף שלי ישן על
ארבעה כסאות בתוך העיניים הסגורות ראיתי את גלגלי העין זזים
מהר. הגוף פתח את העיניים.












- ג -
 
האור עלה. החלום היה כל כך חזק עד שהמשכתי להרגיש את המסך פועם
בתוכי. שש וחצי. הסתכלתי על החלון. בחוץ היתה אזדרכת עם
אשכולות של פירות צהובים ובניין לבן עם שפריץ, המכון לגנטיקה.
הראש שלי שסער לפני כמה שעות היה שקט. חשבתי שאני יכול, כמו
רשע בסרטים מצויירים, להשתלט על ערוצי השידור ולומר שאם לא
יתנו לי את מה שאני רוצה, אני אמעך את היקום. מה אני יכול
לרצות? מיקרוסקופ. גם טלסקופ ושולחן ביליארד לא יזיקו. בחמישה
לשבע אלמוג נכנסה אל המעבדה. כבר לא רציתי לבלוע את הכוכב, מה
שרציתי בלילה לא היה מה שרציתי בבוקר. קראתי לה ושמתי את
הזכוכיות עם השוקולד מתחת למיקרוסקופ, כמו שהמחשב הראה לי.
כשמצאתי את כדור הארץ והראיתי לאלמוג,  היא המשיכה ומצאה את
רחובות, את מכון ויצמן, את המכון לגנטיקה, ולידו, בביתן קטן,
היא מצאה את המעבדה לחקר התא.


מרץ 2059, חוף הדקלים המערבי, פלורידה.