בחלומותיי,
סליל בדים צבעוניים כרוך בעונג
על צווארי.
אני מתהלכת בקוקטיות על הקשת
הצבעים מתערבלים
עד שהסלילים מתהדקים. נשימתי נעצרת
וקשה לנשום. מחליקה ונופלת.
להתעורר בבהלה ולברוח לתוך טבליה קטנה ולבנה
שאחריה אין יותר חלומות,
עד הלילה הבא.
בבוקר הכל ריק.
אתה מנשק לי את העיניים ואת המצח,
תוהה מדוע צווארי מלא סימני חניקה
אבל אנחנו לא שואלים שאלות,
אף פעם אין לנו תשובה טובה או
תשובה בכלל.
אז אתה רק מכסה אותי בסדין השגעון שלך,
עוטף אותי בדם,יזע ודמעות
שלא ייכנסו השדים והרוחות
והדברים המכוערים שבך.
תמיד אמרת שניטשה טעה;
שדבר לא שיגעוני באהבה,
דבר לא הגיוני בשיגעון.
בחלומותיי,
בלעתי את העולם.
כשהתעוררתי בלעתי רק גלולה ממש מרה עם יין ממש טוב,
ואותך,
למרות שקצת כאבה לי הבטן אחר כך אז
במקום בקיבה איכסנתי אותך בלב.
אתה קצת גדול אז אין מקום יותר לכלום,
אולי לעוד חצי איש
ולי
וגם לכמה פואמות
כי דבר לא הגיוני בשיגעון
אבל הכל,
הו,
הכל שיגעוני באהבה.