לפעמים יוצא לי לחשוב על המוות,
כמה טוב הוא יכול להיות.
תדמיינו,
ברגע אחד הכל נמחק.
כל הצרות, הבעיות והכאב.
מן משאבה ששואבת הכל החוצה.
אתה מתרוקן.
מתחיל מחדש.
משאיר את כל הזעם, התסכול והייאוש מאחור,
שלא נדבר על כל הכיעור והגועל שקיים.

אמנם זה אולי יכאב לכמה אנשים,
אך בסופו של דבר גם הם ישכחו,
כמו שכולם שוכחים.
ופשוט ימשיכו הלאה.
רק הפעם, בלעדייך.

אתה מצפה,
אבל מתאכזב.
אתה רוצה,
אבל אתה לא יכול.
אתה אוהב,
אבל לא נאהב.
די!

איך מול העיניים,
מול העיניים הכל מתפורר?

אתה מדליק עוד סיגריה כדי להפיג את הבדידות,
אבל זה לא עוזר.
העשן נתלה בחלל האוויר בדיוק כמוך.
תלוי,
מתנדנד,
לא יציב
וגם אתה,
בדיוק כמוהו, בסופו של דבר נבלע ונעלם.

אז לפעמים אני מרגיש שאולי כדאי כבר לדלג הלאה.
אל התחנה הבאה,
אל התחנה הסופית.