חיילים בירוק על גבעות מצהיבות
מבשרים את בואו של דם רענן;
עוד לא עת לדמעות, עוד לא עת לקינות
טרם שרקו צופרים.

בין היריות ונפילות הטילים
חלפה לה תמימות מכחישה:
צווחה של אם המומה, ומשפחה דמומה
מעירים אותנו כבסופו של חלום.

לילות לבנים קבורים, אבודים
בתודעת אומה שבויית מקלטים
סיוט אמתי מתחדש כבקרים
בהיוודע על עוד ועוד חללים

שוב דם של בני האדם
של עם שבכה על אבדן הברכה
ניקז עלי הטרשים בחוסר און
מוכיח  שאיבדנו  את הצפון...


14.08.06

מוקדש לא.ק. שעבדה עמי בחודשי יולי-אוגוסט 06' ושאיבדה את
אחיה בקרבות היום הראשון למלחמה