הראש כואב.
הדמעות מייבשות.
העפרון מתחרט.
הלב רעב.
עד מתי?

הם אומרים שהכל נכתב בידיו
אבל כשהעפרון מתחרט בידי מי גורל רעב מופקר?
משיכות האפים בהרמוניה עם צעקות. אותן צעקות שאני חרדה לשמוע.
הכל לרקע חיוך ממזרי, עליו
אפשר לחשוב. כמו חיילים, הולכים, נעלמים.
בידי מי?

האם גם את סימני השאלה הורשת לי?
הכאב כבר פה,
הגעגוע גם.
נוגעת באוויר, מריחה את העבר. בשבילי,
שיהפוך ויקום, עוד יעשה נפלאות.
הרי הכל בידי עכשיו. הלא?

הבטחת.

עכשיו אני נושמת לרווחה.
הבטחתי כשתחזור,
וגם אם לא.
בצבע המוות עושה נפלאות, אתה בידיים שבעות.
עד מתי?