ועוד אזעקה. והרוטינה הקבועה של הריצה לחדר מדרגות מתחילה. שוב
מזרזים אחד את השני למהר החוצה, שוב כל השכנים בקומה, אלה שעד
לפני חודש רק החלפנו איתם "שלום שלום" במעלית, נפגשים. וכבר
צוחקים על זה - ההיא מקטרת על זה שמפריעים לה באמצע האוכל,
ההוא מגיע שפוך כולו, הרגע התעורר. שוב הפריעו לו לשנ"צ.
ומתבדחים, כשברקע האזעקה לא מפסיקה. עולה ויורדת, ונשמעת כפולה
- גם מבחוץ וגם מהרדיו. ואז היא מפסיקה, וכולם נושמים לרווחה,
ורוצים לחזור פנימה, אבל אז בדיוק שומעים את הבום החזק הזה,
קול פיצוץ אדיר. כולם נסוגים מיד, ההוא שכבר הספיק לפתוח את
הדלת ולעשות חצי צעד, ממהר לסגור אותה שוב. ועוד פיצוץ, ועוד
אחד, והכל רועד, וכולם מפוחדים. השכנה מלמעלה היסטרית, מתחילה
לצרוח. מנסים להרגיע אותה, מושיבים אותה על כיסא הפלסטיק שעומד
במסדרון מאז תחילת הלחימה. עוד כמה בומים ברקע, ומקשיבים
לדיווחים ברדיו. ואחרי דקה חוזרים חזרה פנימה, וכל הדלתות
עדיין פתוחות לרווחה. עוברים מדירה לדירה, כל השכנים, מנסים
לזהות את הנפילות. "הנה זה פה, בים!" נשמעת הקריאה. "כאן עולה
עשן מהכרמל!" מישהו אחר אומר.
בטלוויזיה עוברים למבזק חדשות מהעיר, ברדיו משדרים כל הזמן
דיווחים שוטפים. ואז סבב הטלפונים מתחיל. "את בסדר?" "כן,
ואצלך?" "רגוע" "ראיתם איפה נפל?" "ממש פה, בים לידנו" "טוב,
תשמרו על עצמכם" "עד לפעם הבאה".
ושוב נצמדים למסך הטלוויזיה, מנסים לזהות את מקום הנפילות,
ממשיכים עם הטלפונים, מנסים להרגיע ולהירגע. ושוב אזעקה, ושוב
חוזרים למסדרון. צוחקים, מתבדחים. ושוב נפילות, והכל חוזר על
עצמו.
ופתאום תמונה מקרית בחדשות תופסת לי את העין. "זה ארז!", והפחד
דוקר בלב. ואז רגיעה, כי אם צילמו אותו, זה אומר שהוא בסדר,
לפחות לבינתיים. ואז הפגנת שמאל על המסך, ואני תוהה אם ענבל
שם. מתאים לה להיות. איך הלכנו לכיוונים כל כך שונים. כשארז,
עומר, נועם, חיים ועוד רבים אחרים נלחמים בלבנון, מגנים על
הבית, היא ואחרים מפגינים נגד הצבא והמלחמה, טוענים שישראל
גורמת רק הרס. וזה מכעיס אותי.
ועוד אזעקה, והפעם כולם יוצאים מהר יותר. הפעם הפיצוצים נשמעים
מרוחקים מעט. ואז עוד פיצוץ קרוב. וחוזרים פנימה, למסכים,
לטלפונים. רק מקווים שזה ייגמר כבר.
ועוד תמונות, ועוד שמות. רשימת ההרוגים לא נגמרת. וכל שם מביא
איתו כאב, פחד, דאגה. צער שלא נראה כמותו.

רק שזה ייגמר כבר.