לקח קצת זמן אבל אני פה.
אתה יודע איך אני, נראית שברירית מבחוץ וקשוחה מבפנים.
אתה מכיר את זה שאתה סוף סוף מוצא את מה שאתה רוצה, מוצא את מה
שאתה צריך, שנייה אחת זה שם ושניה אחרת זה לא?
זה מה שעברתי בשנה האחרונה.
כל הדברים המטורפים שעשיתי בשביל להוציא אותך מהלב, מהראש,
מהדם.
אולי זה הזמן להודות שזה לא בדיוק עזר, טוב בעצם זה ממש לא
עזר.
אתה יוצא, אתה משתכר, שוכח לכמה שעות ואז מתעורר, מרגיש נורא
יותר כששואלים "מאמי, מניינים חמודה?" ואני כמו תמיד עונה
"הכל סבבה, למה?"
אני פשוט טובה בזה, אני יודעת לשקר וגם בדיוק איך לעשות את זה,
לתת להם לשמוע את מה שהם רוצים, לתת להם לראות את החיוך הזה
שהם מחפשים.
אוי אלוהים... אם רק הייתי מצליחה לעבוד על עצמי כמו על שאר
העולם, זה היה פשוט מעולה ומדהים ברמות שאי אפשר לתאר.
אתה זוכר את הטיולים הליליים שלנו לים?
היינו האנשים היחידים בעולם הזה שהיו מטורפים מספיק להגיע ב-4
לפנות בוקר לים ופשוט להישאר שם ולדבר על הכל, ואז לקראת 6
הייתה מגיעה הזריחה.
"תחילתו של יום חדש..."
אבל היה לי כוח להתמודד עם זה, איתך זה היה בסדר
כל מה שעברתי, כל מה שהרסתי, כל מה שצרחתי... היה בסדר.
כשעזבת חלק ממני פשוט נרדם ומת, אני מוכנה להודות בזה עכשיו.
אחרי כמה זמן אתה פשוט מגיע למסקנה שאין בעולם מספיק אלכוהול,
מספיק סטוצים חסרי משמעות, מספיק מסיבות או מספיק אדרנלין
שיגרמו לך לשכוח את מהריקנות האינסופית שנוצר אצלך בלב.
לקח לי זמן לוותר עליך בראש ובלב, אבל בסופו של דבר זה הגיע,
"עם האובדן מגיע גם ההשלמה".
בינינו, אף אחד לא בדיוק מספר לך כמה זמן לוקח להגיע לזה,
חודשיים?
חצי שנה? שנה?
הקטע הכי נוראי זה איך שתמיד אנשים מצפים ממך שתתגבר תוך
יומיים, טוב שישכחו מזה.
במקום הומה אנשים היינו מחפשים את המבטים של אחד והשניה, אתה
זוכר איך היינו צוחקים רק מלהביט אחד בשניה? אצלנו מילים זה
היה פשוט מיותר. הכרתי אותך ואתה הכרת אותי.
אנשים חולמים על סוג כזה של קשר, ולנו היה את זה.
אתה במרחק אלפי ק"מ ממני כרגע ואני מצטערת, אני מצטערת שאתה
עובר את זה לבד,אני מצטערת שזה נגמר אבל אני לא מצטערת שהיה
לנו את זה.
סיכנתי הכל והיה שווה את זה, זה היה שווה כל רגע וכל שנייה.
אף אחד לא מוצא את אהבת חייו בגיל 16, נכון?
אז זהו, שזה לא נכון.
לקח לי קצת זמן, אבל עכשיו אני פה.