הפעמון צלצל בעליזות לתחילת שיעור ספורט.
סוף השנה נראה באופק, והבנות היו עליזות במיוחד. היה זה כמעט
אמצע הקיץ, והשמש שלחה קרניים לוהטות אל גופן של הבנות וגרמה
להן להזיע ולהתלונן באופן רציף.
אך דבר לא יכול לקלקל את האושר במחשבה על שיעור ספורט.
הן שיחקו מחניים. היא כל כך אהבה מחניים - תמיד פסלה את הטובות
ביותר ונשארה האחרונה מקבוצתה.
המשחק התחיל - הכדור נמסר מיד ליד במהירות. היא עמדה בשפיפות,
עוקבת הריכוז בעיניה הכהות אחרי הכדור. לבסוף היא תפסה אותו
בהרגשת רוממות.
הכל נראה איטי יותר. היא מצאה את הקרובה ביותר אליה - נערה
מקובלת, יפה, בעלת שיער שטני בהיר ועיניים חומות נוצצות. היא
הייתה מצוינת בספורט, וכך גם במחניים. טובה הרבה יותר ממנה.
היא לקחה תנופה וזרקה את הכדור בתנועה מדויקת וחדה עליה. היא
ניסתה להתחמק, אך הוא פגע בה קלות ונפל על הארץ.
בנות קבוצתה הריעו לה, מה שגרם למצב רוחו להתרומם פלאים. הנערה
הלכה הצידה אל פינת השבויים.
"מי פסל אותי?" היא שאלה בארסיות מפחידה.
היא החווירה כשנקבו בשמה. בנות קבוצתה של הפסולה, "חברותיה"
לכאורה, הביטו עליה במבט ארסי. לפתע יחסה במשחק השתנה. הכדור
כמעט ופגע בה עשרות פעמים. כל חברות הקבוצה השנייה זרקו עליה
את הכדור. היא לא יכלה יותר, והכדור פגע בה בחוזקה והפיל
אותה.
הן צחקו והמשיכו במשחק. היא פנתה לקבוצת השבויים ולא בכתה. היא
רק הביטה בהן בעיניים צלולות, והבינה.