ועכשיו כבר גדלת,
עשרים ושבע שנים חלפו מיום הולדתך,
היית שם בשביל כולם,
עם חיוך בכל מצב,
חיבקת כשהייתי לבד,
דיברת, והקשבת לכל מילה.

ועכשיו אתה למעלה,
והמלאכים מחבקים אותך,
הם נושאים את גופך,
בטוהר של מעלה,
מובילים אותך,
עד לכיסא הכבוד,
נפלת עם מדים, בסתם יום של שכול.

כשזה היה רחוק,
פחדנו אך שתקנו,
ועכשיו כשזה הגיע לפה,
הכל שחור כל כך,
רק בכי וזעקה,
מספד ויללה,
נשמעים מכל פינה,
מכל עברי הדירה.

אני זוכר את אמך,
עם החיוך התמידי,
הפיגוע בביתה,
לא עצר את שמחתה,
אך עכשיו, כשזה פגע בבנה,
היא בוערת בקירבה,
מאש שלהבת-יה.

ואביך החייכן,
זה שתמיד הבין,
עכשיו כבר לא מבין,
למה נלקחו ממנו החיים,
את בנו הוא איבד,
את ילדו הקט,
שום דבר כבר לא יועיל,
ועכשיו זה רק אתה.


לזכרו של סרן בניה ריין, בן 27 מקרני שומרון.