מעל מחסום של אש,
גדר פרוצה, תיל ברזל,
חייל עומד ושומר
עליי, עליך, על כולם.

מצפון פתחו עליו באש,
מדרום פצעו את גופו,
ממערב חוררו את נשמתו,
וממזרח ריטשו את גוויתו.

ובשדה הקרב, גוויה חרוכה,
עם ריח של עשן ואש,
ניצוצות של אור יורדים עליו,
מלאכים נושאים גופו אל תוך שערי הגן,
משלחת כבוד של מלאכי עליון,
מלאכי שרת פוצחים בבכי ומספד.

ובתוך הגל ותימרות העשן,
נשמה מאירה על העולם,
חושך על פני תהום,
וילדה אחת קטנה.

והיא בוכה, זועקת,
לא רוצה להמשיך לחיות,
והיא מכה, מייללת,
על אחיה זה שמת.

היא אוחזת את ידי בחוזקה,
היא נותנת לי תחושה,
היא מבקשת ממני בקשה,
להחזיר את אחיה האובד.

ואני בוכה ומתייסר,
לא יודע מה לומר,
מנסה להבטיח, אך קולי לא נשמע,
מנסה לתת לה תחושה של חוזקה,
אך ידיי רפו ממנה,
ואני נופל על הריצפה.

והילדה זועקת,
והילדה מייללת,
כי אחיה נהרג,
וידיד ליבה נפל, ולא חזר.

לזכר חיילנו שנפלו עד עכשיו במערכות ישראל בלבנון.