ראש המועצה אדם עסוק מאוד. סדר היום שלו עמוס ואין לו זמן
לעצמו. הוא יושב לבדו, בחדר העצום שפינו לכבודו במבנה בית
הספר הישן של המושבה. בין ישיבה לפגישה, הוא נשען לאחור על
מסעד כיסא העץ שלו ועוצם עיניים. אין שום רגיעה בעבודה הזו.
אנשים מגיעים אליו עם כל מיני בעיות שהוא צריך להתייחס אליהן
כמו גורו מפשר. צרכי הציבור רחבים והתקציבים רזים. צריך לתמרן
בין שני אלה, על מנת שישאר זה שלם והציבור שבע. מפעם לפעם,
כשאינה עוסקת בקליטה והדיפה של שיחות טלפון, נכנסת לאה,
מזכירתו, בידה פתקים עם בקשות חדשות של עמך המבקשים לעלות
אליו לרגל.

גם שושנה, אמורה להיכנס. אך עוד לפני שהיא נכנסת, הוא חש בריח
דק של הבושם האופייני שבו היא משתמשת. היא מגיעה עם עוקדן מלא
המחאות לחתימה. הוא שמח לראות אותה. שושנה היא גזברית המועצה
כיום, עובדת נאמנה וישרה שבמשך שנים - עוד לפני שנענה ל"צו
התנועה" של חבריו - ליותה אותו כעוזרתו המסורה כשהוא היה
הגזבר.

כשהוא זוכה במספר דקות של שקט, הוא נשען על מסעד הכיסא, עוצם
עיניים ונזכר בשושנה אחרת. אחותו הצעירה, בת הזקונים המפונקת.
כשהחליטו הוא ואחותו רבקה לעלות לארץ, רצו לצרף גם את שושנה,
אך אבא שלהם סירב. ביקש שתישאר איתו ותנעים את בדידותו. קשה
היה לסרב לאב האלמן, זמן קצר לאחר שאיבדו את אמם שחלתה במחלה
הממארת. אך זו היתה החלטה עם השלכות גורליות. בחודש אפריל 1939
החל מסעם ברכבת, לעיר הנמל הרומנית קונסטנצה שעל חוף הים
השחור. נסיעה שהיתה כמעט המסע האחרון שנעשה בדרך הזו. באחד
בספטמבר, פלשו הגרמנים לפולין וכבר אי אפשר היה לצאת, גם לא
לחזור.

בקונסטנצה עלו כחמש מאות איש על ספינת המעפילים ואחרי מסע
תלאות של כעשרה ימים, נתגלו על ידי הבריטים וחזרו ליוון. שם
הצטיידו בסירת מנוע, אותה גררו אחריהם, עד חוף נהריה. סירת
המנוע הורידה את המעפילים מן האניה בלב הים והתקרבה עמם לחוף.
חיילים בריטיים שבילו חופשה על החוף גילו את המעפילים. הם
הוכנסו לארץ ומספרם נוכה ממכסת ה"סרטיפיקטים" שניתן היה לקבל
באותה שנה על פי מדיניות "הספר הלבן" (השלישי) שעיקרה, צמצום
ניכר במספר האישורים לעליה לארץ והתרחקות מעקרונות הצהרת
בלפור. ארץ ישראל של אותם ימים לא קיבלה אותם בזרועות פתוחות,
אבל הצורך המשווע בידיים עובדות כיפר על כך. הוא גויס מיד
למשטרת הישובים, עבר קורס נהיגה וקיבל מדי חקי יפים, כובע
אוסטרלי רחב תיתורת ותג משולש כתום. משטרת הישובים היתה מעין
משמר אזרחי שגויס על ידי הבריטים, אבל היווה למעשה גרעין צבאי
כפוף לארגון ה"הגנה". בקיבוץ, גוייס מיד לתפקיד יום של נהג
טרקטור (טרקטוריסט) ויצא לחרוש משעות הבוקר המוקדמות עד
השקיעה. בערב
אייש עם עוד חבר, את תחנת המשמר המקומית, לבוש במדים, ושעות
השינה שלו התקצרו עד מאוד. הוא לא התלונן. ידע שהוא מחויב
למשימה שאיש לא יעשה אותה במקומו ושמח שהוא תורם מעצמו
לקבוצה.

בקיבוץ הכיר את אשתו לעתיד ושם נולדו לו שני ילדיו. מיד עם
קום
המדינה, כשהבן היה כמעט בן ארבע ובתו בת שנה, החליט הזוג הצעיר
לעזוב את הקיבוץ ולהשתקע במושבה הסמוכה. הידע שלו כמנהל
חשבונות מקצועי בוגר בי"ס למסחר זימן לו את תפקיד גזבר "הוועד
המקומי" שהפך עם קום המדינה למועצה מקומית. שנים רבות שירת
בתפקיד הגזבר כשבמקביל הוא ממלא תפקידי ביטחון, מעין המשך
לתפקידיו כנוטר. מבחינה ביטחונית, הוא היה מא"ז (מפקד אזור)
והקשר שלו עם גורמי הצבא של המדינה החדשה המשיך לפעם מתחת
למסלול
האזרחי.

אחרי כשלוש שנות נדודים מבית לבית בשכירות, הקימו יחד עם עוד
זוג שעזב את הקיבוץ, שני בתים זהים, שעמדו צמודים זה ליד זה.
הבית הזה, משמש אותם גם היום ובו גדלו הילדים ובגרו.

הוא גילה שלחיים בארץ יש דינמיקה מואצת. כשהוא נזכר בילדותו
בפולין, נדמה לו שעד להחלטה לעלות לארץ, זרמו החיים בקצב איטי
יותר. שם, היתה כל המשפחה עוברת בקיץ לגור עם סבא וסבתא בכפר
למשך חודשיים של תקופת הקציר. בכפר הקטן החבוי בין יערות
הקרפטים
העבותים, היו מפעילים את טחנת הקמח המשפחתית. זו היתה תקופה
אינטנסיבית, עמוסת פעילות. האיכרים היו מגיעים עם עגלות רתומות
לסוסים, עמוסות שקי תבואה. שם הוא למד חשבון בפעם
הראשונה. כל המשפחה היתה מועסקת בעבודת ההתחשבנות. האחים שלו
היו מסתובבים בין העגלות, עם לוח עץ ועיפרון, סופרים את השקים
ורושמים על הלוח כדי שאפשר יהיה להחזיר לאיכרים את פתקי
הזיכוי על הקמח שנשלח העירה. זו היתה תקופה נפלאה של טיולים
מדהימים בתוך הנוף המשכר של הרי הקרפטים. הכפר היה עטוף
ביערות צפופים שלא הסתיימו ורק מומחים חדי עין כמוהו, הצליחו
להסתובב בתוכם מבלי לתעות. שם בתוך הנחלים השוצפים והאגמים
הנסתרים, למדוהו אחיו הגדולים לשחות. בצהריים היתה סבתא רייזה
שולחת אותו להביא פרות מיובשים מן המזווה שבמרתף הבית. מקום
מופלא עם ריחות משכרים שמפתה אותך להשאר ולשכוח מהכל. זה היה
מקום מתאים להתבודד ולהעלם לזמן מה.

ככל שהוא זוכר, תמיד היו סביבו החברים. אם זה היה בבית ספר
כשצריך לעזור למישהו שמתקשה בהכנת שיעורים. לפעמים זה היה
מעין מבחן אומץ ברחוב הראשי של העיירה כשהשקוצים היו נטפלים
ליהודים וצריך היה לעבור ביניהם בהעמדת פנים סתמית מבלי לפחד.
היתה כמובן תנועת הנוער. כבר מגיל צעיר, הוא אסף סביבו חבורות
של נערים צעירים ממנו ולקח אותם לשיעורי שחיה בנהר. במשפחה
הוא היה הילד הרביעי, ועבור אמו הדאגנית בן זקונים, עד שנולדה
שושנה אחותו הקטנה. היה מין קשר מיוחד בין הילד שגדל להיות
מנהיג רחוב לבין אמו. היא, שהיתה עדיין נערה בת 13 כשילדה
בפעם הראשונה, הפכה לאחר לידתו לאם מסורה ורחומה והפנתה כלפיו
את כל אוצרות אהבתה. היתה עוד סיבה חצי סמויה לקשר המיוחד.
בשנת 1915 גוייס האב לצבאו של הקיסר פרנץ יוזף ונדד למרחקים.
העיר נכבשה והאם עם ילדיה נאלצו לברוח לצ'כוסלובקיה, שם הוא
נולד. כשחזר האב לאחר כניעת הצבא האוסטרי, גילה בבית ילד חדש
שקשה היה לו להתרגל אליו. בתקופת העדרותו של האב, נטלה על
עצמה גם אחותו רבקה, הגדולה ממנו בארבע שנים, זו שאיתה יעלה
לארץ יותר מאוחר, תפקיד אמהי וסייעה ביד האם לגדל את הבן
הצעיר. במשפחה הוא נחשב אפרוח רגיש וחולני. ילד בהיר שער, רזה
כמעט באופן חולני ונוטה לחלות...

נזכר איך יום אחד, כשלקח את החניכים הצעירים לנהר, נסחף אחד
הילדים בזרם החזק והחל לטבוע. לא היה זמן להזעיק עזרה והוא קפץ
מיד אחריו ומשך את הילד לכיוון הגדה. הילד הצליח לעלות אל
החוף, אבל הזרם החזק סחף אותו למערבולת בלב הנהר והוא החל
לשקוע. הידע שלו בשחיה לא עמד לו וכוחותיו הלכו ואזלו. הוא כבר
התחיל לוותר, אבל אז כשהוא כבר חלש יותר וחסר אונים, הופיעה
מולו דמותה של אמא, רצה בוכיה ללא מטפחת בשערות סתורות על גדת
הנהר וקוראת ללא הרף בשמו. לא, הוא לא יכול לעשות לאמא דבר
כזה, וכך, משום מקום, צמחו לו כוחות מיוחדים והוא החל להכות
במים ללא הרף עד שנחלץ והגיע
לגדה.

כבר ילד גדול, עוזר לכלכלת המשפחה ומלמד חשבון לחבריו לכיתה
שמתקשים. אמא חלתה ונשלחה לבית החולים בעיר המחוז. רכוב על
אופניים הוא נוסע כ 70 ק"מ, לבקר אותה ורואה איך היא דועכת
לעיניו. "תשמור על שושנה", היא אומרת לו - בקשה אחרונה לפני
שהיא הולכת לעולמה. המוות של האמא מכה בו בעוצמה. הוא כבר לא
יהיה הילד שלה לעולם. חוזר הביתה ומשקיע את כל יהבו בתנועת
הנוער הציונית, מכין את עצמו לעלייה לארץ. כאן הוא לא ישאר,
זה ברור לו כשמש.

שימי, הבן, מגיע עם שתי הבנות לביקור בעבודה. הוא משתחרר כמו
קפיץ מכיסאו, עוקף את השולחן המפלצתי, מחבק את הנכדות המיידלך
בחיוך רחב. לוקח אותן עמו אל כיסאו ומושיב אותן על ברכיו מול
השולחן הענק. מפשפש במגירה ומוציא ניירות משובצים ונותן לכל
אחת עיפרון. "הנה תציירו", הוא אומר להן, קורן כולו מאושר.
העיסוקים שלו חשובים מאוד, אבל המפגש עם הנכדות טורף את כל
הקלפים.

כמעט שלושים שנה היה גזבר המועצה. המבקר מטעם משרד הפנים ציין
אותו מדי שנה, לשבח, על עבודתו כשומר כספי ציבור. החברים
מתאספים אצלו בבית. משכנעים אותו שלקראת הבחירות הקרובות,
צריך להקים התארגנות מקומית על מפלגתית ולהציב מועמד מוסכם על
כולם. זה הפתרון היחיד כדי לשמור על צביונה החקלאי של המושבה
עתירת הפרדסים מול גל הבניה המסתער עליה מהעיר הסמוכה. הוא
מוצב בראש הרשימה, מרגיש את עצמו כשליח של החברים. המפלגה העל
מפלגתית נוחלת ניצחון עצום והוא נבחר לראש מועצה. עכשיו הוא
עובר שינוי. מגזבר ששומר על כספי הרשות הוא חייב להפוך לראש
מועצה שמוכיח במעשים. מעשים פירושם הוצאת כספים, וזה הדבר
הקשה ביותר שגזבר לשעבר יכול לעשות.

שושנה הפכה לגזברית. היא עושה את עבודתה נאמנה, דואגת להרגיע
אותו שהעניינים בידיים אמינות. הוא חש בגל חיבה עצום כלפי
האישה שמלווה אותו כל כך הרבה זמן. חיבה שמלווה בהערצה על
יכולתה להתמודד עם העניינים ה"גבריים" כל כך. מה הוא היה עושה
בלי שושנה. צריך להכין תקציב שנתי, היא כבר מגיעה אליו עם
מסגרת מומלצת. מבעד ליעילות העניינית שהיא משדרת, הוא מרגיש
שהיא משתדלת מאוד לרצות אותו, לתת לו את השקט שהוא מבקש.
כשהיא יושבת מולו עם העוקדן של השיקים הוא מגניב אליה מבט
מסוג אחר. היא בעלת קומה בינונית, גזרתה מעובה, לעורה יש גון
כהה קל ושערה הבלתי מסורק צבוע בפסי בלונד. שפתיה בשרניות
ועיניה חומות ועמוקות. היא קשובה אליו באופן בלתי רגיל
ומצליחה לא פעם לקרוא את רצונותיו עוד לפני שהוא מביע אותם.

שנים הוא נושא כפרד, בעול הציבורי. מחכים לו בפינה, החברים
ששלחו אותו לתפקיד. בודקים כל מעשה שלו בעין ביקורתית. בבית
מחכה לו אשתו התלותית שמתקשה לתפקד בחוץ ולול מלא עופות רעבים
וצמאים. אפילו את הקניות לבית, רק הוא עושה. בשנים האחרונות
התאלמנה גם אחותו רבקה ועברה לגור במושבה. גם עבורה הוא עושה
קניות ושאר שירותי בית (החלפת נורות, מסמרים בקירות, ברזים
דולפים). במושבה מתלוצצים שיש לו שתי נשים בשני בתים. הוא
חושב על ילדיו המתבגרים באיטיות, מתקשים מאוד שלא להסתייע על
ידו. הציבור כמין דינזואור רעב, שאין להשביע את רצונו, מעלה
בקשות מבקשות שונות, לא כולן באחריות המועצה המקומית, לפעמים
אלו בעיות שהינן בגדר סכסוכי שכנים ואף שלום בית. במושבה
הקטנה, שבה כולם מכירים את כולם. הם מינו אותו לשליח ציבור.
כולם תולים בו יהבם ונותנים לו תחושה שמצפים ממנו לטפל
בעניינים שלהם.

רק שושנה שוחה נגד הזרם ומתנהגת כאילו היא צריכה לרצות
אותו.
הוא שוב מגניב אליה מבט שנתפס מול עיניה החומות. היא מחייכת
אליו בפשטות מזמינה. משפיל את עיניו. נזכר במשהו ומפשפש
בערימת הניירות שמימינו, שולף משם טופס כלשהו, חותם עליו
ואומר "הבקשה שלך לכנס גזברים, הנה אישרתי". מגיש לה את הטופס
ומוכן להישבע שפניה מאדימים. היא מחזירה לו חיוך נעים. "למה
לא מילאת את הפרטים של בעלך? זו יכולה להיות חופשה נפלאה גם
עבורו". "הוא לא יכול לבוא", היא משיבה, "לא משחררים אותו מן
העבודה". "אהממ..." הוא עונה: "ביום השלישי לכנס, מתקיים יום
עיון משותף לגזברים עם ראשי רשויות, בנושא מפעל המים וייתכן
שאני אצטרף". שואף אויר עמוקות, "תשמרי לי מקום", הוא מוסיף
בהלצה והיא עונה לו ברצינות גמורה "בסדר, אני מצפה".

שתיקה מקלפת תקרות, נופלת בחדר. היא לא תופר עד שיגמור לחתום
על ההמחאה האחרונה והיא תצא.

תודה לתמי ליבנה על הניקור העדין והמתחשב.
6/10/06