החיים משנים אותנו.
אני יודע, לא גיליתי בזה שום דבר חדש.
אבל אם נעצור מדיי פעם, בכל מיני נקודות בחיים שלנו, ולרגע
נעיף מבט אחורה. לפני חודש, לפני חצי שנה, לפני שנתיים. היינו
שונים.
אבל מה משנה אותנו ולמה? ומתי אנחנו מגיעים למצב של מוצר
מוגמר, למצב סופי שזהו, ככה אנחנו וככה נשאר?
כשאני מסתכל אחורה, אני כבר מתקשה לומר כמה שינויים עברתי. אני
מרגיש את עצמי משתנה כל הזמן. עם כל חודש שעובר, עם כל
קילומטראז' שאני רושם על עצמי, אני בנאדם אחר, לאו דווקא בוגר
יותר, פשוט אחר יותר.
דברים שלפני שנה לא ראיתי מתרחשים בעתיד שלי, התרחשו בלי היכר.
אנשים שחשבתי שתמיד יהיו בחיים שלי נעלמו בלי היכר. הפנים שלי
שהכרתי נעשו מישהו אחר...
עכשיו, מישהו באיזה סרט פעם אמר, "השינויים הם האויב של
חיינו".
השאלה היא, מאיזה צד אני מגיב לזה, מהצד המסכים או המתנגד, היא
שאלה קשה. כי אני לא ממש יכול לענות עליה.
אני מוצא את עצמי עומד מול המראה, בשעות מוזרות, בלי סיבה,
מנסה להבין מי זה האדם הזה שעומד מולי; אני מכיר אותו בכלל?
איפשהו בדרך, הפסקתי לשים לב לשינויים והפסקתי לנסות לנתח
אותם. פשוט השלמתי עם נוכחותם, הבנתי שהם באים וימשיכו לבוא,
כי הם תוצאה של שגרת חיינו הנכפת עלינו.
ככה שלסיכום אפשר להגיד שאנשים משתנים ותמיד ישתנו. כשלא תראו
חבר שלכם במשך שלוש שנים ואז תפגשו, אל תצפו שהוא ישאר אותו
אדם. אל תתפלאו כשמולכם יעמוד מישהו אחר, לאו דווקא חיצונית
אלא אישיות אחרת. החיים פשוט כופים עלינו שינויים.
לעומת זאת, תזכרו תמיד שאדם אמיתי, תמיד ידע לשמור על גרעין
האישיות שלו זהה, ככה שגם אחרי עשרים שנה שלא תראו אותו, עדיין
תזהו ש"היי, זה דני מהתיכון!" רק בגלל כמה תכונות שהיו ותמיד
יהיו רק לדני. אני יודע שהגרעין שלי, האופי שלי, הבנאדם
שאני... לתכונות האלה אני נאמן תמיד, וככה בעצם, למרות הכל
ולמרות החיים...
לא איבדתי את עצמי.