החיים שלך זה זבל.
מהרגע שאתה נולד אתה נושא איתך שק עם זבל שנקרא החיים שלך.
בהתחלה זה זבל נקי: פסולת של תינוקות, נשיקות של דודות
מעצבנות, לפעמים מריבות של ההורים. אבל אח"כ זה נהיה מורכב
וכבד יותר. אתה מתחיל לזרוק לתוך השק הזה בני אדם שלמים. אהוב
הנעורים המכזיב, שחקן נערץ, לפעמים גם חיית מחמד שמתה. לפעמים
אתה מביט בתוך שק הזבל שלך ורואה משהו שהיית רוצה להחזיר אליך,
משהו יפה וטוב שזרקת ברגע של מצוקה - אבל אסור. אף אחד לא מחטט
בזבל, אפילו לא של עצמו.
והשק הולך ונעשה כבד. לפעמים אתה שוקל לזרוק אותו, רחוק רחוק,
לשרוף או לקרוע את השק הזה שאתה נושא תמיד, כל שעה, דקה ושנייה
מהחיים שלך. והדרך המישורית שבה החיים שלך הולכים נראית לך
לפתע מאוד מאוד תלולה ומאוד מאוד ארוכה ומייגעת. לצדי הדרך אתה
מבחין בשקים קרועים ושרופים, שתכולתם מפוזרת לכל עבר, ולצד
השקים יושבים הבעלים של אותו שק, בוכים, פצועים, מתים, או סתם
יושבים ובוהים בחלל, הבעת ריקנות על פניהם, מבלי לשים לב
לעוברים והשבים המתאמצים לגרור את השק שלהם במעלה הדרך, אל
מקום לא נודע.