גשם כבד שטף את הארץ והרוח שהחלה להתגבר סיחררה את הגלימות
סביב שתי הדמויות שעמדו אחת מול השניה.
הדמויות התעלמו מהרוח והגשם,
כובעי הקש מטפטפים סביבם.

נדמה היה שהזמן עצמו האט תחת המבטים הנעולים שהחליפו הדמויות.
יד אחת על נדן החרב, השניה על הניצב.

מוות היה שם.שניהם חשו בו.
הלילה עצמו הזמין אותו ועד שיפסק הגשם הוא יעזוב עם נשמתו של
אחד מהם.

שתי הדמויות ידעו שלא יהיה זה קרב ארוך - שתיהן היו אמני חרב.
לא תהיה כאן חדוות הקרב של מלחמה המונית,
שום הסתערות הירואית.
לא אנדרנלין פורץ או תהילה.
  רק תנועות זורמות...
         שקט מאופק של כבוד הדדי...
                עד הסוף.

עד שיוותר אחד.

העולם עצר את נשימתו ואפילו גשם השתיק קולו,
לילה נאנק בלחישה כשנשלפו החרבות.
   תנועה רדפה תנועה, כמעט בלי מאמץ -
    הגנה הפכה להתקפה,
   הטעייה להתקפת נגד.
חרבות נפגשו ושרו שירים של דם ורוח.

לטפטוף הגשם נוסף טפטוף של דם.
הדמויות עצרו שוב
        וחרבותיהן קפאו
                              באויר.


גשם נטל את חלקו בריקוד הכבוד וטיהר את הלהבים לקראת הסוף
הקרב.
לא היו מבטים יותר - רק דממה מרוכזת.
בתודעה הקרב נגמר.
נגמרו מחוות הכבוד ונותרה רק החובה.

חובה של סוף.

תנועת הדמויות היתה כמעט בלתי מורגשת, עווית קטנה על גב עולם
המצוי בשינה.
שתי החרבות הבזיקו שוב, בפעם האחרונה - אולם רק אחת טעמה שוב
דם.

גשם הפך לטפטוף כשאחת הדמויות צנחה על הקרקע ללא קול.
מהשתיים נותר אחד ולבסוף כשעזב מוות את שדה הקרב לא נותר דבר.

נשארה רק רוח דם חרישית, עדה בודדה למעשי הלילה;
 מזכירה באוזני הטיפות על מעשי כבוד שהיו ואינם עוד.
    שעברו ללא שוב.