פעם חשבתי שהדבר היפה ביותר בעולם הוא פרפר. מה רע בלהיות
יפהפה כשאתה מתעורר בבוקר, לצאת לעולם, למצוא מישהו לבלות איתו
את היום, לעוף מעל לפרחים, לשמח ילדים שמתרוצצים אחריהם כאילו
רצים אחרי ממתק ולבסוף, ברדת החשיכה, להירדם בידיעה שעשית
בעולם הזה ביום אחד את הדברים שלפחות חצי עולם היה רוצה להספיק
בשנה.

אני תמיד רציתי להתעורר בבוקר, להסתכל במראה ולראות מישהי
אחרת, מישהי יפה יותר. תמיד רציתי לצאת החוצה בבוקר לראות בחור
שמוצא חן בעיניי, למצוא חן בעיניו ולבלות איתו את היום. ותמיד
רציתי לשמח ילדים, ולפחות את זה עוד איכשהו יוצא לי לעשות.

הבעיה היא שהמשותף לשלושת הדברים הללו הוא: אני. ואנשים סבורים
שהמתמקדים בעצמם הם אנשים לא ראויים, הם אנשים שלא יועילו
בחברה בשום דרך שהיא, שהם אנשים שלא רואים למטר ויורקים על כל
מה שהם כן. ואולי זה באמת כך, אבל אני לא כזאת, אולי שלושת
הדברים האלו הם הדברים היחידים שאני ממקדת בעצמי, או העיקריים
לפחות. ובגלל זה, גם כשגדלתי הפסקתי להאמין בתיאוריית "הפרפר"
שלי. כי אחרי הכול, ובואו נהיה מציאותיים, זה שאני אחרי 14
שנות חיים לא מצאתי אפילו מישהו אחד שיתאים לי ואני לו, לא
אומר שאחרים לא עשו את זה. וזה שאני לא אוהבת את מה שאני רואה
בבוקר, לא אומר שאחרים גם לא.

וחוץ מזה, עכשיו כשהתבגרתי אני כבר יודעת שאנשים כן מספיקים
לעשות את תיאוריית ה"פרפר" ביום אחד. כי בסך הכול, אנשים כן
מתאהבים ממבט ראשון, ולמרות שבמבט החטוף הראשון הזה הם לא
בטוחים שהם כבר יתחתנו, אבל כבר מהמבט הזה הם ידעו שמשהו יש
בבן אדם השני. ואנשים כן משמחים ילדים הרבה פעמים ביום. בקשר
ליופי, כמובן, אני לא יכולה להגיד שהוא משתנה אצל כולם ביום
(אע"פ שבימינו, עם הניתוחים והכול, זה כבר אפשרי), אבל לפחות
אני יכולה להגיד שכשאני היום קמה ומסתכלת במראה, אני אוהבת את
מה שאני רואה, וזהו היופי הפנימי שלי, שאותו לא הייתי משנה בעד
שום הון שבעולם, וטוב שכך.
וכמובן שלעוף מעל פרחים באופן רציני אני לא יכולה, אבל
תיאורטית, בכל יום יש את הרגע שבו אני מרגישה בפיסגה, מרחפת,
או פשוט נהנית עד שנשמתי נפסקת לרגע.