ואת מרימה ידייך על שפתיך,
כמחביאה סוד מפניי,
סוד, הוא אמונה,
הוא קרש אחיזה,
אז שמרי אותו לעצמך
כי אני שבעתי סודותיך.

ואת אוספת אותי אל זרועותייך,
משל הייתי לניצול ספינה טרופה
בים של אהבה, שם בערתי מחום
עד שהגלים התנפצו
ונתנו לי ליפול.

לילות סופה עברו על ספינתי,
דעתי נטרפה בין הגלים,
רוח מכה, וגשם בלהט יורד,
ערפל שלא נותן,
בים האהבה,
בים האהבה האסורה.

ומגדלור החופים,
המגדלור שבאורו מאיר,
נעלם,
הערפל כבד,
ערפל שלא נותן.

וכך הכל מתכסה באפילה,
אז עכשיו כשחזרתי,
אל תתני לי לברוח,
לטפי אותי בידיך,
אל תתני לי לשכוח,
חבקי אותי חזק,
עיטפי אותי בזרועתייך.