הפיקוס הזקן סוכך עלי בחסדו
מצל את הפינה האהובה.

רוח רענן משיר ברעש את עליו הקמלים.

מופתעת.
תמיד מופתעת,
אבל לא ממהרת לפנות את עקבות שיבתו.

מגלגלת עיניים אל הנדנים האדומים.

הנדנים האדומים שמהם בוקעים עלומים ירקרקים.

הנדנים האדומים שמחייכים בהתרסה.

הזקן ממשיך להכות בשורשיו
לרשת את הגן בפיתוליו.

[השכנים, כבר מזמן, גדעו, ניסרו והכינו ספסלים].

"אל תשקי אותו!" אמר הגנן בצחוק משופם.
"את חושבת שהוא מחכה לך
ויונקותיו כבר מזמן מרוות עצמן בכנרת".

יסודות הבית נדים ומעידים,
אמת.

לא, הם אינם מפחידים אותי -
הסדקים.
יש בי, דווקא, חיבה אל שרטוטי התפשטותם על הקירות.
האצבעות והעיניים עוקבות אחר רישומיהם
מנסות לפענח את צופן הסיפור
שאחר כך,
מול המראה באמבט,
מתפשר באותות ובמופתים
הכתובים על פניי.