אני רוצה לגרד בבוהן ברגל ימין, מגרד לי שם, בקצה ככה, תחושה
מגרדת כזו. אבל לא, אין לי כוח לגרד, אין לי כוח ליישר את הגב
קצת, להושיט את היד קדימה, ולגרד.
חוץ מזה, מי מבטיח לי שאחרי שאני אגרד תעלם התחושה ולא תחזור,
אם ככה, עדיף שתישאר, אולי היא פשוט תעבור מעצמה.

מה יש לי? למה כול כך קשה לי לגרד? אולי בעצם דווקא אם אני
אגרד, התחושה תעלם ואז אני לא אזכור איך זה מרגיש, כשמגרד.

אני מסתכל על הכול בצורה כזאת, תמיד!
אם אני אפסיק אני לא אזכור איך זה היה, אני עסוק בלנצל את הכול
ולא בליהנות מזה, אם אני בטיול מהנה אני מחשב עוד כמה שעות הוא
נגמר, כדי שארגיש שניצלתי את הזמן.
אם בא אליי חבר רחוק, אחרי הרבה זמן שלא התראינו, אני מחשב כמה
זמן נשאר עד שילך.
וגם בסקס, כמה דקות עד שאגמור, כמה זמן אני עוד יכול להחזיק,
אני ממש פותח שולחן קטן, הימורים ליד המיטה.

ומהצד אפשר להסתכל על זה בשתי דרכים בדיוק!
הדרך הראשונה, שאיני נהנה מכלום ואני רק מחכה שכל דבר שמתחיל
כבר ייגמר.
הדרך השנייה, שאני כל כך נהנה שאני לא רוצה שזה ייגמר.

ואני? אני נהנה! אז למה לספור את השעות? למה כל הזמן לחשוב על
הסוף? למה לחשוב מתי זה יפסיק לגרד לי? או הנה, כבר לא מגרד
לי.