הרחוב מאוד שקט בלילה. שקט, ומלא בשלוליות של חורף.

הירח המלא השתקף מהשלוליות, ושמעתי את הצעדים הרטובים שלי
מהדהדים בין הבניינים שברחוב. אפילו החתולים לא ייללו בלילה
הזה.

הרגשתי חרא. הרגשתי באמת, באמת חרא. לא סתם כדאווין של גיל
העשרה, אלא באמת רע. וגם היה לי קר. לא יצאתי עם המעיל שלי, כי
יצאתי מהבית בכזו סערת רגשות. רבתי עם אמא שלי מוקדם יותר,
ואני אפילו לא זוכר על מה.

זה גם לא כל-כך עניין אותי, בשלב הזה של הערב. העדפתי להסתכל
על השלוליות השקטות. כל שלולית קטנה הכילה בתוכה את הירח כולו,
ורטטה קלות עם הרוח.

דווקא היה לי תירוץ מצויין לצאת מהבית המגעיל בשעה כזו, אפילו
שכבר היה מאוחר. לא שביקשתי רשות, אחרי המריבה.

החתול שלי, פנחס, ברח. אני לא בטוח אם זה היה לפני שאמא שלי
זרקה לכיווני את הצלחת ופגעה בקיר, או אחרי כן, אבל הוא נבהל
מכל הרעש ופשוט ברח מהבית.

פנחס הוא לא סתם חתול בשבילי. אמא לא מסכימה שאתקשר הרבה
לחברים שלי, בגלל שזה נורא יקר, והיא גם לא אוהבת שמדברים הרבה
בטלפון, אז אי אפשר להתקשר אלי. ובבי"ס אני כבר לא לומד, ואני
לא מסתובב עם כל הערסים של השכונה.

אז פנחס הוא בעצם החבר הכי טוב שלי. קשה לקרוא לחתול חבר -- הם
לא בדיוק מצטיינים באמפתיה. אבל כשאין ברירה, אני מסתפק במה
שיש. הסתפקתי בפנחס.

וכך מצאתי את עצמי צולע ברחובות השקטים בשתיים בלילה, מחפש את
פנחס בין השלוליות. אפילו החתולים לא ייללו עכשיו. מי יודע לאן
פנחס הלך?

לפנחס היה יותר מזל מלי. הוא היה קטן ומהיר, והצליח לברוח
כשהוא באמת-באמת רצה. אני, גם כשמאוד מאוד רציתי, לא יכלתי
לברוח לגמרי. רק בתוך הראש שלי. אבל את הגוף נאלצתי להפקיר בכל
פעם.

ממה שהבנתי מהטלויזיה, האבא הוא בדרך כלל ההורה המכה. אבל מה
עושים אם זו משפחה חד הורית? מי ירביץ לך, אם לא אמא? אז היא
הרביצה.

פנחס לא ממש השתתף בכאבי. חתולים הם לא מהחיות שאפשר לחבק חזק
חזק ולהתנחם בהם. היה לו הרבה דיסטנס, לפנחס הזה.
קראתי לו. "פייייייינחאאאאס!", כמעט ייללתי לו ברחוב. שמעתי את
הצעקה שלי מהדהדת בין הקירות החשופים, ופתאום נזכרתי שיש אנשים
שישנים בתוך בהמות הבטון האלה -- אנשים שעלולים להתעורר.
החלטתי להסתפק בעיניים מעכשיו, ולא לקרוא לו יותר. פנחס לא
ענה, ממילא.

יש מיליון מקומות שחתול יכול להתחבא בהם בשעת צרה, חשבתי
בקנאה, ורעדתי עוד קצת מקור. קינאתי בפנחס גם על היכולת שלו
להסתמר כולו, ולהתכרבל בתוך הפרווה של עצמו. היתה מועילה לי
קצת פרווה עכשיו.

הגעתי כבר כמעט לקצה הרחוב. הייתי צריך לבחור, אם לפנות ימינה
ולהכנס עמוק יותר לתוך העיר, או שמאלה, לכיוון הכביש הראשי.
פניתי שמאלה, כי פנחס תמיד נראה לי חתול שוחר מרחבים.

המשכתי ללכת. חשבתי בסיפוק על העובדה שאני הולך ומתרחק מהבית.
הכאב ברגל החל לדעוך מעט -- אולי משום שהתרחקתי ממקור הכאב,
ואולי משום שדרכתי ודרכתי ודרכתי על הרגל, וסירבתי להקשיב
לכאב.

לפתע, עברתי את פנס הרחוב האחרון. מצאתי את עצמי צועד בחושך,
לאורו של הירח. מימיני היה הכביש, וגם הבתים נגמרו כבר. הבנתי
שיצאתי מהבית כבר לפני שעות, למעשה.

מדי פעם עברה מימיני מכונית. לאן אנשים נוסעים בכזו מהירות
בארבע בבוקר? המשכתי ללכת. בסוף אולי אגיע למקום שאליו הם
ממהרים, ואגלה מה כל כך טוב שם.

הירח המשיך להאיר לי את הדרך. הכביש נמתח מולי, ונראה כמעט
אינסופי. פס ארוך ושחור ושומם כמעט, עם הבזקים זעירים של
מנורות אחוריות של מכוניות שכבר עקפו אותי. שמעתי את החצץ חורק
תחת נעלי הספורט שלי, כשהלכתי והלכתי והלכתי. החצץ נתן לי קצב.


לפתע, ראיתי במרחק צללית קטנה ונמרית, שהלכה לה במורד הכביש.
הגברתי את קצב הצליעה שלי, ובתוך כמה דקות גיליתי שאכן - זה
פנחס. החתול צעד בנחישות לצד הכביש, כמו מתוך ידיעה מוחלטת לאן
פניו מועדות. לא הסתכל ימינה, וגם לא שמאלה. פשוט הלך והלך.

עכשיו, כשמצאתי אותו, הרחק הרחק מהבית, הייתי צריך לחשוב על
דרך להחזיר אותו הביתה. כשיצאתי, חשבתי שאמצא אותו נובר בפח
הזבל הקרוב, ואוכל פשוט לקחת אותו על הידיים ולהכניס אותו
לדירה.
ניסיתי לקרוא לו, אבל הוא לא ענה. פנחס, כאמור, לא עונה
כשקוראים לו. חשבתי להרים אותו על הידיים - הוא בטח כבר עייף,
ויתן לי לסחוב אותו בחזרה עד הבית. התקרבתי אליו, והרמתי אותו.


הוא הסתכל ישר לתוך העיניים שלי, ונעץ את הציפורניים שלו עמוק
עמוק בתוך הבשר הרך של היד שלי. לא הוציא הגה, אפילו לא יללת
אזהרה. פשוט הסתכל ודקר. שמטתי אותו מייד.

הוא המשיך ללכת עוד מעט, ולפתע הסתובב לכיווני, והתיישב על
הרצפה. הוא הביט בי.

עצרתי גם אני. לא קרוב מדי, ליתר בטחון. לא רציתי להשרט, וגם
לא רציתי שיברח לתוך השדות שלצד הדרך, כי אז הוא באמת היה
אבוד.
פנחס הסתכל עלי, פצה פיו, והגה את המילה היחידה שהיה מסוגל
להגות. "מיאו."

אני הייתי בטוח שלא לזה הוא התכוון. הטבע לא חנן אותו באוצר
מילים נרחב יותר, אבל אני חשבתי שהוא מתכוון להרבה יותר מסתם
"מיאו". זה לא היה "מיאו-תביא-לי-אוכל" או
"מיאו-תן-לי-להשתין."

זה היה מין מיאו נחרץ, מין מיאו נואש כזה. הבנתי לפתע שזה
"מיאו-בחייאת-רבאק, תסתכל איך אתה חי".

התיישבתי לצד הדרך, ליד פנחס. הוא לא זז -- הוא הבין שקלטתי
אותו. התיישבתי על החצץ החורק, במרחק בטוח מהכביש, כדי שלא
תבוא מכונית ותקטע אותי באמצע.

ישבתי וחשבתי. חשבתי על היחס שאני נאלץ לספוג מאמא שלי יום
יום, על איך שאני לא מצליח לעזוב את הבית, על זה שמעולם לא
היתה לי חברה, ועל עוד שפע עובדות אומללות, שביחד הרכיבו את
התשבץ הפתטי שנקרא "החיים שלי".

אני חשבתי וחשבתי, ופנחס הסתכל והסתכל. לפתע, קמתי. ברגע
שנעמדתי, פנחס התחיל שוב ללכת. הוא לא חיכה לי. הוא לא התחיל
ללכת מתוך בהלה, אלא יותר מתוך החלטה, כמו אומר "נתתי לך את
הצ'אנס שלך".

הוא באמת נתן לי את הצ'אנס שלי.

התחלתי ללכת בעקבות פנחס. דידיתי בקצב מהיר מעט, כדי להדביק את
הפער שכבר נפתח בינינו. לאחר שהדבקתי אותו, פנחס האט מעט כדי
שאוכל לצלוע קרוב אליו, באותו הקצב. הלכנו.

בדיוק אז הפציעה השמש, הישר מולנו. מאחור, פנחס ואני נראינו
כמו ג'ון וויין צולע וחתול ממורמר, דמויות ממערבון מעוות.
צעדנו לתוך השמש. רק שלא כמו במערבונים, זו לא היתה השקיעה.

שלום, זריחה.