עד שלא הפלתי, לא הבנתי.
עד שלא נפלתי, לא הרגשתי.
עד שלא נדקרתי לא ידעתי
כמה גדול הכאב.

הם באים ועוזבים ושוב חוזרים.
ועד שאתה לא מאבד, אתה לא יודע.
ועכשיו כולם שם.
ואני כאן.
ואולי גם את היית כאן.
כנראה שלא שמתי לב.
זה רודף אותי, ותמיד כואב.

עד שלא העזתי, סבלתי.
וכשכבר אני מעיז, אני סובל יותר.
והאחרים באים ומנסים לעזור,
אבל זה כבר לא עוזר.
רק מחזק לעיתים,
ולא מבפנים,
כי מבפנים הכול מת.
אבל עדיין חי,
רק מבחוץ.

אני צמא.
ורק הטמטום נשפך, שיטפון!
אני חולה.
והאהבה בלבד תוכל לרפא.
ים גדול,
רק של אהבה,
טהורה ונקייה,
את היית בכל אותם הימים האלה.
אותם הימים שנהגתי להתבונן בך בכל שנייה פנויה שמצאתי לעצמי.
אותם הימים שבילינו יחד.
יפה ושברירית.
מכה, ונדמה שאת נשברת.
כמו שאני נשברתי.
אבל את שונה.
כול כך שונה.
לכן אינך נשברת.
את יפה וקורנת.
אל תישברי לי גם.
את לא יכולה להישבר.
אני כן.

ועד שלא נשברתי, לא ידעתי שגם אני יכול לדקור.
אני יכול,
אך לא מסוגל.
אני גם לא רוצה.
אבל הם כן.
והם דקרו.
והכאיבו.
והפילו.
כעת הכוס שבורה.
ושני חצאיה ריקים.
שלא כמותך,
שלמה וזורחת.
אז בבקשה,
תרווי אותי.
כי עד שאני לא אטעם ממך,
אני אף פעם לא אבין.
וגם את לא.