הבטתי בו מבעד לשיחים. ירון הלך בטוח בעצמו, חזהו מנופח
בגאווה, חיוך יהיר על שפתיו. שנאתי אותו על כך. הוא החדיר את
המפתח לחור המנעול פתח את הדלת ונכנס לבונגלו. עמדתי בין
השיחים עוד כמה דקות, תוהה אם עליי ללכת להתעמת איתו עכשיו, אם
עליי להתעמת איתו בכלל. בסוף ויתרתי, ככה, כמו תמיד. כמו תמיד
ירון ידע שאני רואה אותו כשהגניב למלכת הנשף פתק, כמו תמיד הלך
עם חזה מנופח גאווה בדרך לחדר כי ידע שכמו תמיד אני אוותר לו.
אחרי הכול, כבר שנים זה הנוהג הקבוע שלנו. הוא בוגד, אני
מוותרת.
אני וירון מכירים מאז שהיינו צעירים, ההורים שלנו חולקים משרד
ב"מעוף". מגיל 15 אמא שלי מביאה אותי בחופשים לעזור לה
בתיוקים, בהדפסות, בעשיית הקפה, במענה הטלפוני : "כן, אדוני",
"לא, אדוני", ולעזור לי בנתינת הרגשה שיש לי סיבה לחיות וזה
שאין לי חברים לא אומר שום דבר עליי. ואז, יום אחד, בעודי
עוסקת בעשיית קפה, ירון נכנס. וואו. הלב שלי קפץ וקפץ וקפץ
ועדיין לא הפסיק לקפץ, למרות שעכשיו הוא קופץ חלש ומעט, הוא
עדיין קופץ. מה לעשות, ירון הוא בלונדיני עם עיניים כחולות,
שרירי עם חיוך חלומי שגורם ללבבות של בנות רבות לקפץ. כמובן
שאז לא ידעתי את זה. נפלתי לרשת. הסומק השתלט לי על אזור
הלחיים ולא הפסקתי לחייך כל אותו היום. ירון בטח שם לב, כי יום
אחרי זה הוא שוב נכנס למשרד והפעם נגש אלי ושאל: "אז מה בחורה
יפה כמוך עושה במקום כזה?" כן, התחלה נדושה, אבל אני לא ראיתי
את זה, כי לא החשבתי את עצמי יפה. כמה יפה יכולה להיות בחורה
כמוני? בחורה עם סתם שיער שחור, עם סתם עיניים חומות? סתם אחת.
אני אחת שרואים כל יום, אבל למעשה לא רואים. סוג של אוויר, רק
שלא נושמים אותי (תודה לאל על זה). עם ההתחלה הנדושה הזו ירון
כבש אותי. מאותו רגע הייתי שלו. ירון חשף אותי לחיי הלילה,
למסעדות, למועדונים, לאלכוהול, להפקרות המינית שעטפה אותי כמו
מאהב ותיק. כל בוקר התעוררתי עם עוד כמה אנשים במיטה שלנו, שלי
ושל ירון. לא את כולם הכרתי, לא את כולם ראיתי אחרי זה, אבל עם
כולם, כולם שכבתי. אהבתי לשכב ירון, הוא נישק אותי כמו שמעולם
לא נישקו אותי, הוא אהב אותי כמו שמעולם לא אהבו, הוא נתן לי
הרבה דברים ואני נתתי לו את כולי. חשפתי את עצמי בפניו, הורדתי
את ההגנות המעטות שהיו לי בפניו והייתי מאושרת וגם ירון היה
מאושר. או כך לפחות חשבתי.
יום אחד חזרתי הביתה ומצאתי אותו עם בחורה אחת יחידה במיטה
שלנו. הם היו בדיוק בהתחלה, והוא שמע אותי עומדת שם, בחושך,
והוא פשוט המשיך. הוא לא קרא לי להצטרף, הייתי מצטרפת בשמחה,
אבל הוא לא קרא לי ואני רק הבטתי בהם. ראיתי אותה מגיעה לקצה,
ראיתי את פיה נפתח בעונג והוא הצטרף לעונג שלה אחרי מספר דקות.
יצאתי מהבית. הבטתי בה מתוך השיחים כאשר היא עזבה, הוא ליווה
אותה לדלת ונישק אותה, נשיקה שנועדה להראות לי שהוא יודע שאני
שם, מתבוננת.
אחרי מספר דקות שבהן הלב שלי התחיל לקפץ קצת פחות מהרגיל,
נכנסתי הביתה. המיטה הייתה מסודרת, ירון ישב בסלון וראה
טלוויזיה. איזו תוכנית מטומטמת על מכוניות. לא אמרתי לו דבר.
התנהגתי כמו תמיד, לא השלכתי עליו דברים, לא העפתי אותו מהבית
ולא, לא שנאתי אותו. אהבתי אותו. אכלנו את ארוחת הערב שלנו
בשתיקה ואני שטפתי את הכלים. עלינו למיטה, סובבתי אליו את הגב,
הרי הוא כבר קיבל את שלו היום, ואני לא אתן לו. הוא לא ניסה
לסובב אותי, הוא לא קרא לי, הוא לא דיבר. אחרי כמה דקות הוא
נרדם ואני נשארתי ערה כל אותו הלילה. כועסת על עצמי, שואלת את
עצמי כמה עוד היו, כמה עוד יהיו, ואז כשאור הבוקר נכנס הבנתי.
השינוי חייב להתחיל בי. באותו יום נרשמתי לחדר כושר, התאמנתי
שעות על גבי שעות וזה היה שווה את זה - סוף סוף התחלתי לאהוב
את עצמי. הגוף השמנמן שלי קיבל צורה והיה יפה יותר בעיניי. עם
ירון התנהגתי אותו דבר, אהבתי אותו. מתישהו הוא אמר לי שהוא
אוהב אותי, והייתי על גג העולם. ושוב יצאנו למועדונים, ושוב
התעוררתי עם אנשים שלא הכרתי אבל עדיין, הייתי מאושרת.
יום אחד חזרתי שוב הביתה, והפעם הספקתי לראות אותה עוזבת. הוא
נישק אותה והביט לכיווני, לכיוון השיחים שהסתתרתי בהם. ידעתי
שהוא עושה לי את זה בכוונה. שוב נכנסתי הביתה ונהגתי כאילו
כלום לא קרה, ושוב המיטה הייתה מסודרת ושוב אכלנו בשתיקה, אבל
באותו היום במיטה, בלילה, הוא רצה ונתתי לו ולעצמי. אבל עדיין
נשארתי ערה, כבר לא ממש אהבתי אותו, לא כמו פעם. וחשבתי על
שינוי נוסף שאני יכולה לעשות בי. בבוקר הלכתי למספרה ושיניתי
את התספורת. החלקתי את השיער המתולתל וגזרתי אותו. ועדיין
המשכתי ללכת למכון כושר עוד ועוד עד שהייתי רזה למדי, כל השומן
המיותר בי נעלם, או לפחות לא ראו אותו. אחרי מספר שבועות של
שגרה, ערב אחד כשחזרתי הביתה, ירון הביט בתסרוקת שלי ובגזרתי
החדשה ולקח אותי למועדון חדש שנפתח בעיר. שוב הייתי על גג
העולם, רק שגג העולם עכשיו, היה טיפה נמוך יותר מהקודם. בבוקר
התעוררתי והפעם רק אני וירון שכבנו במיטה. זה היה דבר חדש, אבל
זכרתי, או היה לי נדמה, שראיתי את ירון מתנשק עם אחרת במועדון.
לא ייחסתי לזה חשיבות, גם אני התנשקתי עם אחרים במועדון, זה
בסך הכול מועדון ולשם כך הוא קיים, הנאה. המשכתי את שגרת החיים
שלי, הלכתי למכון כושר, הקפדתי על החלקת התלתלים שלי והיינו,
כך נדמה לי, מאושרים.
בוקר אחד יצאתי לריצה בבוקר. נהגתי לרוץ 8 קילומטרים בשעה
וכשחזרתי, כולי זיעה ועונג מהריצה, מצאתי מכונית מול הבית.
נעמדתי דום מולה. זיהיתי את המכונית. היא של אחותי. נכנסתי אל
תוך הבית פנימה בחשש, ומצאתי אותם. הם שתו קפה. אירית הציעה לי
גם קפה ולא ראיתי שום דבר מוזר. למרות שידעתי שקורה פה משהו
מוזר, לא היו לי הוכחות. העדפתי ללכת להתקלח על פני הקפה המר
ובדרך עברתי בחדר השינה שלנו, המיטה הייתה מסודרת, אבל לא אני
סידרתי אותה וגם לא ירון. ירון לא אוהב לפזר את כריות הנוי על
המיטה, והן פוזרו כה יפה על המיטה עד שידעתי שהיא סידרה את
המיטה. ואז בפעם הראשונה, הרגשתי את הכעס, את השנאה. פתחתי מהר
את ספר הטלפונים, חייגתי למכון להסרת משקפיים הראשון שמצאתי
וקבעתי פגישה. באותו יום נהגתי איתו ואיתה כרגיל, שתינו,
שוחחנו, אכלנו, בלי אף רמז שלי שאני יודעת מה קרה ביניהם,
למרות שירון שמע את השיחה שלי עם המכון להסרת משקפיים וידע
שאני יודעת.
ואז, יום אחד, קבלנו בדואר הזמנה. הזמנה לפגישת מחזור, כמה
שמחתי. הזדמנות להראות לכולם כמה השתניתי במהלך השנים, הזדמנות
להראות להם שאני וירון עדיין ביחד נגד כל הסיכויים, למרות מה
שכולם אמרו אז. החלטנו שנוסעים לפגישת המחזור, ירון לקח חופש
מהעבודה ואני הודעתי לאימא שלי שלא אוכל לעזור לה בחופש הקרוב
ונסענו. היה נהדר לפגוש את כל החברים והחברות של ירון, כי הם
לא היו ממש חברים שלי. כולם התפלאו לראות שאנחנו עוד ביחד ואני
רשמתי לעצמי ניצחון אדיר כשכולם התפלאו לראות אותי, בלי
משקפיים, בלי תלתלים, בלי שומנים, לא היה בחור אחד שלא החמיא
לי ולא קרא לי יפה. טוב, היה בחור אחד כזה. ירון. ירון התלפף
לו רוב הערב אחרי בחורה אחת, שלא הכרתי. היא הייתה נשואה לאחד
מהמחזור שלנו, לא מישהו שירון הכיר, הוא היה נשיא מועדון
השחמט. ירון לא הכיר אנשים ממועדון השחמט. בסוף הערב הוכתרו
מלך ומלכת הנשף, ממש כמו אז, בנשף סיום י"ב שלנו וממש כמו אז,
ירון זכה להיות מלך הנשף, וממש כמו אז, אני לא הייתי מלכת
הנשף, רק התבוננתי בו בהערצה. הוא נשק למלכת הנשף, אשתו של
נשיא השחמט, קלות על לחיה, הגניב לידה פתק ורץ במהירות אליי,
לחבק אותי ולנשק אותי, ממש כמו אז. אחרי הסלואו של מלך ומלכת
הנשף שניהם נעלמו. לא שמתי לב שהם נעלמו. לאחר שעה וחצי של
ריקודים, אלכוהול וכיף פניתי חזרה למלון. כשהתקרבתי לחדר,
פתאום נפתחה דלת של חדר לידנו ואני התכופפתי לשיחים. ירון יצא
מהחדר, הלך בטוח בעצמו, חזהו מנופח בגאווה וחיוך יהיר על שפתיו
אל עבר החדר שלנו. הוא החדיר את המפתח למנעול ונכנס פנימה.
ואני, שוב מוותרת.
נכנסתי לחדר, ברכתי את ירון לשלום ובפעם הראשונה בחיי, נתתי לו
ביוזמתי. לקחתי אותו אל מחוזות אחרים שלא הכיר ושלא ידע שאני
מכירה. העונג בא שוב ושוב ושוב, נתתי לו את הכול, ונרדמנו
שנינו אחרי לילה סוער.
למחרת, ירון יצא מהחדר שלנו ולא חזר. אחרי שבוע של חקירת
נעדרים, נמצאה גופתו של ירון שחוטה ביער, לא רחוק מהמלון.
חקירת הנעלמים הפכה לפתע לחקירת רצח. התקשיתי לתפקד. ירון, כל
עולמי וחיי, היה כלא היה ואני לא ידעתי את נפשי מרוב צער
ויגון. אימי באה למלון להיות איתי ומצאה אותי אכולה, האשמתי את
עצמי שנתתי לו ללכת לבד ביער, אמרתי שאני הייתי צריכה למות ולא
ירון, הרי את ירון אהבתי. התפרקתי.
לאחר שבוע של חקירת רצח התברר שנשיא מועדון השחמט שלנו רצח
אותו. הסתבר שהוא חזר אותו לילה למלון ומצא בחדר את ירון
ואשתו. הוא יצא מהחדר ולא התעמת איתם ויום לאחר מכן הוא ראה את
ירון פונה ליער, עקב אחריו ושחט אותו. אשתו הגדירה אותו כ"אדם
עדין, מתחשב ונפלא". היא לא הבינה איך קרה שהוא מכל האנשים
בעולם ביצע רצח כה מחריד. משפט הרצח שלו היה קצר, תוך שבוע היו
מושבעים, תוך שבועיים היו סיכומים של הסנגור והקטגור ותוך
שבועיים וחצי היו הרשעה וגזר דין. גזר דין מוות באשמת רצח
מדרגה ראשונה.
באתי לאולם בית המשפט כל יום, לבשתי שחורים ובכיתי. רק ביום
גזר הדין חייכתי. העיתונאים ייחסו את זה לאושר שלי על כך שרוצח
בעלי נתפס והורשע. אבל לא כך היה הדבר. חייכתי כי ידעתי את
האמת שמאחורי הרצח.
אתם מבינים, נכון, נשיא השחמט חזר לחדר המלון ואכן ראה את ירון
ואשתו באמצע. אבל הוא יצא מהחדר וחזר לנשף בלי כוונה להרוג
אותו, בלי כוונה לצעוק עליה, עם כוונה לוותר. רק שאז הוא פגש
אותי. ולי לא הייתה שום כוונה לוותר לירון, לא הפעם. אז הקסמתי
את הנשיא, גיריתי אותו, שכבתי אתו ואז, בתוך ים התאווה, בתוך
ים התועבה של שנינו, לחשתי באוזנו את שעליו לעשות. לחשתי בנחת,
לחשתי בלי פחד, הבטתי בו בעיניו וראיתי שהוא יודע. נתתי לו עוד
מנה מהעונג ואחר כך הרפיתי. חזרתי לחדר ונתתי לירון כי ידעתי
שזהו הלילה האחרון שלנו ביחד. רציתי שיזכור אותי כמו תמיד,
אוהבת, נותנת, מענגת, כי כמו תמיד ירון לא ראה את השינוי, כי
השינוי היה איטי, אבל כשהפרפר יצא מתוך הגולם הוא היה יפה, מלא
בטחון עצמי ומלא שנאה.