את עומדת ברחוב, כאילו מקבצת את נדיבותם של אנשים שיסכימו
להשכיר לך את הלב שלהם תמורת התלות שלך בהם. כי הם צריכים
להרגיש שמישהו נתון לחסדים שלהם (ואת טוענת שזה לא ניצול, כי
ככה לפחות את מרגישה נחוצה).
כל פעם את מותחת עוד קצת את החבל שקושר את הלב שלהם לשלך, ואת
היחידה שזה כואב לה.
הם כל הזמן מזכירים לך שוב ושוב כמה שהלב שלהם שווה הרבה יותר
מכל מה שאי פעם תוכלי לתת, אז את נעמדת בבוקר שלמחרת עם שלט
חדש: "למסירה: חלקים של לב. שימושיים ולא מצריכים כל טיפול."