מגיעים לנווה שלום בחמש בצוהריים
מתבייתים על השער, אבל יש עוד מלא זמן
מחפשים חברים מהעבר, ולא מוצאים
ופתאום מבינים...
וודסטוק ארצישראלי
השערים נפתחו ואנו מצאנו את מקומנו בקהל
מתרגשים ביחד עם חברים חדשים
השדה כבר מפוצץ אנרגיות
הערב יורד ועננת טי.אייץ'.סי מרחפת לה בקהל
הטי.אייץ'.סי עולה לראש
הופעות החימום נגמרו וההופעה מתחילה
''רפי... עליתי על משהו, אנחנו בהופעה של רוג'ר ווטרס''
התמונה הזו שווה קצת יותר מאלף מילים
כשהמידע החדש עוכל הרשנו לעצמנו להתחיל לבכות
וכשהכול נגמר נשראנו רק עם כמויות של זבל, הריקנות שאחרי
"כשהמידע החדש עוכל הרשנו לעצמנו להתחיל לבכות"
בעצם, עיכלתי שהייתי בהופעה רק לאחר שבוע.
וכמו מתוך מערכון סטירי הפצצנו את ביירות ימים אחדים לאחר שרוג'ר שר לנו את
השיר שלו על המשפחה הלבנונית שאירחה אותו בטוב לב בביתה שבבירות.
אז מה למדנו מההופעה? (חוץ מלהתמסטל?)
- שמלחמה זה עסק מרוויח.
- שממלחמה אפשר לעשות שירים מרגשים.
- שאפשר לאסוף חבורה של 50.000 ישראלים בשדה חומוס למרגלות הכפר הערבי-ישראלי
'נווה שלום' בלי שאף אחד מהם יצפור בפקקים בדרך, בלי שאף אחד יצעק כגורילה על
חברו שמסתיר לו טיפה את הבמה, בלי שאף אחד יתחיל תיגרה וכשכולם יחוו ביחד שיא
התרגשותי והיסטורי עם חיוך על הפנים.
גם זה משהו...
Should we shout, should we scream
"What happened to the lebanon war dream?"
Oh Ehod, Ehod what have we done?