|
עורה מפלח בלהב ארגמן.
חושפות ידיו שפתי כבשן.
עוצמת עיניה נוגעת בעצמה.
מגופה נוטלת שריד קיומה.
בתוכה נע לאלם דופק,
כעלט המשליך הילתו לאופק.
עוד לפני מוצק הוא בחלבה,
נץ ליבתו נעלם בתוכה.
|
|
|
כשסיפרתי בדיחה
וכל הילדים
צחקו, המורה
אמרה שלא יפה
לצחוק על
חריגים.
הייתי אמור
להיעלב? |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.