בלילה חלמתי חלום, שמיתרי הקול רודפים אחריי כמו אטריות ספגטי
ענקיות. הם רצים אחריי וכל אחד משמיע צליל אחר. לא צלילים
יפים, צלילים מוזרים כאלה, שיוצאים לאנשים בלי להתכוון כשהם
באמצע משפט. הם ניסו לחבק אותי, אבל יותם כבר הקדים אותם.
בבוקר התעוררתי לצלילי צעקות ההתלהבות של אבא שלי. מהאור
בעיניים שלו זה היה ברור לגמרי - הוא חשב על רעיון. ולא סתם
רעיון, רעיון מהסוג שהוא משוכנע שיצליח. אמא ניסתה לשכנע אותו
שעדיף שאני אשאר בבית, אתן לקול שלי לנוח את מעט הזמן שנשאר,
אסתכל איתה על בתי ספר מיוחדים באינטרנט, אבל אבא היה נחוש
בדעתו והיה ברור שאין שום סיכוי שבעולם שהוא ישנה אותה. ככה
מהר מאוד התחלנו לרוץ במורד הרחוב. לא היה לי מושג למה אנחנו
רצים, אבל הרגליים שלי העדיפו לחשוב במקומי. פעם אבא היה אלוף
התיכון שלו בריצה למרחקים ארוכים, אבל כנראה שהזמן עושה את
שלו, כי כשעצרנו מול "אורן חשמל" הוא חייך, אבל התנשף יותר
ממני. אי אפשר היה בחיים לנחש מהדלת השקופה של החנות איזה מזגן
נפלא יש שם. זאת הייתה רוח כל כך נעימה ורכה ששכחתי בכלל איפה
אני נמצאת. גם שכחתי את הטון הקר ההוא של ד"ר קליינר. אפילו
שכחתי שבכיתה כולם בטוחים שאני איזה מים שחודרים עמוק, עד
שראיתי את המוכר חוזר אלינו, מחזיק ערימת קלטות של SONY
שמגיעות לו עד הפרצוף. "זה הכול, אדוני?" הוא שאל. אבא עשה
"כן" עם הראש. רק אחר כך שמתי לב, שהיו מאחורי המוכר ההוא עוד
ארבעה מוכרים וכולם עמוסים בקלטות כאלה. "בעצם, תן לי גם טייפ
מנהלים", ביקש אבא והוסיף מיד, "הכי קטן שיש לך בחנות".

דרושות נשים בגילאי 30-18 בעלות קול צלול וברור, יכולות משחק
וראש פתוח למבחני התאמה קולית. הפונות יידרשו לחתום על כתב
סודיות ופרטיהן יישמרו חסויים לחלוטין. למתאימות מובטח שכר
גבוה ותנאים נוחים במיוחד. לפרטים יש לפנות לטל' 062-374561.

בצהריים, כשמילאנו את רמת גן במודעות האלה, השתעשעתי במחשבה
שתהיה מישהי שבכלל תיענה למודעה ההזויה שלנו. אבל עוד באותו
ערב, כשהתחילו לזרום הפניות, התחלתי להבין כמה טעיתי. אבא צדק,
באמת האבטלה גואה בארץ. אחרי יומיים התחלנו לראיין. הגיעו נשים
מכל הסוגים, אבל אמא הזדעזעה בכל פעם מחדש. בסופו של דבר, גם
היא נאלצה להשתתף בזה. הראיונות ארכו שבועיים ואבא לא יכול
להפסיד כל כך הרבה ימי עבודה, אז הם הגיעו לפשרה. שבוע היא
ראיינה יחד אתי ושבוע הוא. הייתה לי בחדר טבלה מסודרת
ואינסופית של שם, קורות חיים, גוון קול, פרטים אישיים וכו'
שמילאתי בכל פעם שהיינו בריאיון. ליד הטבלה נחה ערמה של טפסי
סודיות שכול אחת מהמרואיינות נדרשה לחתום עליהם. בפינה הכי
מודחקת בחדר, בין הארון לפח הזבל, היו זרוקות התוצאות של
הבדיקות שעשו למיתרי הקול שלי. בלילה שלפני ההקלטות לא יכולתי
להירדם. קודם כל, כי לא הפסקתי לחשוב על יותם. חשבתי על
העיניים המדהימות שלו ועל הקול שלו שהוא רק שלו ואין כמוהו.
ואז נגעתי לעצמי בצוואר ובגרון והרגשתי שאני מתגעגעת לקול שלי
והתחלתי לבכות. בבוקר אמא ואבא הביאו לי ארוחת בוקר למיטה.
"שמענו שהשתעלת בלילה", אמא הביטה בי ושמתי לב כמה העיניים שלה
עצובות. "אני מקווה שלא שכחת איזה יום גדול מצפה לנו היום!"
אבא מיהר לשנות את האווירה שנוצרה והצביע על לו"ז ההקלטות
שהכנו להיום. אחרי שבוע - העבודה הושלמה. על השולחן היו מונחות
לי מאות קלטות ועל כל אחת מדבקה צבעונית ושם אחר. היה שם "קול
מנומס", "קול מתוחכם", "קול משתתפת בצערך", "קול סקסי" ואפילו
"קול צייתן", שמור לשנה הבאה - כשאני אתגייס. בשבוע שנותר
התאמנתי על להכניס את הטייפ מתחת לחולצה ולדבר בקולות בצורה
הכי טבעית שיש. אבא הסביר שייקח לי זמן "להתחבר" עם הקולות
ו"להתאהב" בהם, אבל הוא משוכנע שלאט לאט אני אהיה מיומנת בזה -
וביום הראשון של י"ב, זה בכלל לא יהיה מורגש. הייתי בטוחה שזה
דווקא כן יהיה מורגש. שכולם יראו שזה לא הקול שלי בכלל. כי
הקול שלי החליט להיעלם, כי מיתרי הקול שלי החליטו להסתבך בתוך
עצמם. לבנות הרי לא מתחלף הקול, כמו לבנים. התיישבתי במקום
שלי, לבד, מאוד לחוצה. הייתי בטוחה שכולם רואים, שזה בולט שאני
לוחצת מתחת לחולצה הכחולה שלי על PLAY. אבל שמתי בפנים את
ה"קול מלא ביטחון עצמי" ודיברתי בלי סוף בשיעור. אמרתי אפילו
דברים שבחיים לא חשבתי להגיד ולא ידעתי בכלל שאני חושבת אותם.
הרגשתי שהקול משתלט עליי אבל זה דווקא היה נחמד. הרגשתי שיותם
מסתכל עליי בצורה מיוחדת. עם הזמן, הרגשתי שאפילו בעיניים
עצומות אני מסוגלת ללחוץ על play, להחליף צד בקלטת, למשש
ולזהות את מרקם החולצות שדרכם לא רואים את טייפ המנהלים
הקטנטן. החלפתי קלטות בקצב מסחרר. אנשים סביבי לא שמו לב. אבא
צדק. אנשים אף פעם לא באמת מקשיבים. איזה מזל שלא הלכתי לבית
ספר המיוחד ההוא. הצחיק אותי העולם המטורף הזה, והתחלתי לצחוק
ולחייך הרבה יותר. יום לפני הגיוס שלי, שלפתי את הקלטת ההיא של
"הקול הצייתן". נשפתי מעליה את האבק הדביק. שמעתי אותה כדי
לראות אם היא מזכירה לפחות בקצת את הקול שבו השתמשתי לאחרונה,
"הקול החופשי מדאגות (חיים רק פעם אחת)" וגיליתי, כצפוי, שממש
לא. בכל אופן, רציתי להיות חיילת מצטיינת ולא התכוונתי לתת
לשימוש שלי בכמה קלטות להוריד לי את הפרופיל, אז הכנסתי את
הקלטת הנכונה לטייפ וארזתי את הקיטבג. בטירונות היה לי נורא
קשה, בייחוד כשהייתי צריכה לכוון את הנשק למטרה - והרגשתי שאני
רוצה לצעוק. רוצה לצעוק, אבל אין כזה דבר צעקות בשביל הקול
הצייתן. הקול הצייתן מציית ב"כן, המפקדת" ו"לא, המפקדת" ואין
בו שום דבר מוגזם או מנוגד למערכת, או רגשי. המפקדת הבחינה
בעוויתות שלי בפה, אבל נרגעה מייד, כשהקול הצייתן שלי השתלט על
העניין וכמובן שבסופו של דבר, קיבלתי תעודת חיילת מצטיינת.

ההורים שלי היו כל כך מאושרים וגאים. נראיתי מאוד ייצוגית. אני
בטוחה ששכחו כבר שמתחת למדים ההם מסתתר לו טייפ קטן שמדבר
במקומי, קלטת הולמת וקולות שמדברים רק בתוך הלב שלי. אני בטוחה
ששכחו את הצליל, הטון, הגוון ואפילו הדציבלים המסוימים שהיו
פעם כולם, לפני מה שנראה כלפני המון זמן, הקול האמיתי של הילדה
שלהם.