היה זה לילה שחור לגמרי, בלי כוכבים ואור ירח בוהק. לא ירד גשם
ולא נשבה כול רוח. לילה מהסוג שסופרים ומשוררים היו ודאי
מוצאים לנכון להתאבד בו, אך אני הייתי נחוש בדעתי. ולא סתם,
אומרים שכנראה שהעקשנות עוברת אצלנו במשפחה בדורות. השעה לא
הייתה מאוחרת מדי, לא מוקדמת מדי. בכל אופן, אני ידעתי שאם לא
אצא עכשיו - אהיה אבוד. היא לעולם לא תהיה שלי. החסרים אנשים
בעולם הזה, יצירתיים ויוצרים בפני עצמם, גם אם מדובר בעולמם
הקטן והאפסי? והיא, הרי הדרך אליה ארוכה כול כך ועוד בחושך
המקפיא, המוחלט הזה. ובכול זאת, האמנתי שאוכל לגרום לה להתאהב
בי. אחרת מהו הטעם לחיי, לחיים בכלל, אם אינך יכול לממש את
עצמך, את תשוקותיך הגדולות וחלומותיך הבוערים?

לפני שהתגייסתי לתפקיד מסווג בצה"ל נדרשתי לעבור תחקיר
ביטחוני. לעולם לא אשכח את המבט הנוקב ההוא של איש המוסד. הוא
הורה לי לחלק את חיי לתקופות, ולאחר שהאמין סופסוף כי אינני
זוכר דבר מהתקופה של עד גיל 6, הגענו באופן כרונולוגי למדי
לבית הספר היסודי שלי. "נו, מה אנחנו זוכרים משם?" הוא שאל,
עיניו צמאות למידע עסיסי וידו חמושה בעט. "לא זוכרים", עניתי
לו בשלווה. " האם יש לך בעיית זיכרון?" הוא ניסה לתקוף מכיוון
אחר. "לא, הזיכרון שלי מצוין", עניתי באדישות. הוא עדיין סירב
להאמין לי. צפיתי בו בוחן אותי מכף רגל ועד ראש, כאילו אומר
לי: יותם, שפת הגוף שלך אומרת עליך הכול. אין לך לאן לברוח.
אני יודע שאתה משקר. אבל בסוף הוא התייאש ואנחנו נדדנו לתקופות
הבאות בחיי. ובאמת, לא שיקרתי לרגע. את תקופת היסודי מתחילתה
ועד סופה הדחקתי בצורה כול כך מושלמת עד ששכחתי אותה לגמרי.
כמה שנים אחר כך בצבא, היא ארבה לי דווקא בשעה שתכננתי להתגונן
מפני אויבים אחרים.  

הייתי הילד הכי שקוף בכיתה. יש כאלה שהם הכי שמנים, הכי רזים,
הכי נמוכים, אולי אפילו גם הכי יפים ואמיצים, אבל אני הייתי
הכי שקוף. ניסיתי לחשוב שזהו משהו על טבעי. הייתי עובר בין
קירות, אבל בסוף תמיד מתנגש בהם. קראתי ספר שפרויד אומר בו
שהכול נובע מזה שאף פעם לא הייתה לי דמות של אב. אז כל לילה,
שנייה לפני שהייתי מכבה את האור הייתי מפזר בחדר שלי המון
תמונות של גברים שמצאתי בעיתונים, ומנסה לחלום על זה שהוא אבא
שלי באמת.

אבל חלמתי חלומות שקופים וחסרי פשר גם כן. אני נמצא ברחוב
וכולם הולכים במהירות מסביבי. אני יכול לעמוד בנקודה הכי
מפריעה, אבל כולם סתם יתרגזו עליי וימשיכו הלאה בחייהם,
מתעלמים. עם השנים, רק הלכתי ודהיתי. כעסתי על עצמי נורא שאני
נותן לשקיפות להתחזק אצלי ככה. ניסיתי להילחם בה, אבל הסוף היה
שתמיד נשארתי הילד השקוף ההוא שכולם צוחקים עליו.שבמבחנים שלו
מופיע תמיד סימן שאלה מכוער ואדום, כי הכתב שלו תמיד מטושטש
נורא ושקוף, ככה שאפשר לראות דרכו את הסיבים הזעירים של
הנייר.

בסוף כיתה ו' אימא הכירה את גרשון. זה היה כשהלכנו לים והיא
ניסתה לגרום לי להשתזף כדי להיפטר מהצבע השקוף. גרשון נעץ בנו
עיניים סקרניות. אימא, שהייתה רגילה לכל התגובות האלה, החזירה
לו מבט זועף, אבל אז הוא חייך אליה ואמא צחקה. גרשון היה צייר.
אמא אמרה שהוא צייר אנונימי כי הרבה אנשים עוד לא מכירים אותו,
אבל פעם הוא יהיה צייר מפורסם וכולם עוד יבואו אלינו לבקש את
החתימה שלו. בימי שבת, הייתי מסתכל עליו מערבב צבעים בפלטה
ומצייר דברים משונים. פעם אחת לא יכולתי להתאפק, אז ביקשתי
ממנו לצבוע אותי. גרשון צחק ואמר לי שאם שנה הבאה יש לי בר
מצווה, אז אני בטח יודע שאי אפשר לצבוע אנשים. חשבתי על זה שזה
לא נכון, ונזכרתי באימא. גרשון אמר לי שאני ילד חכם, אבל
הצבעים של אימא תמיד היו שם. היא פשוט הייתה צריכה, כמו אצלי,
משהו או מישהו שיעורר אותה. גרשון אמר לי שהוא מבטיח שזה יקרה
לי, אבל אסור לי לאבד תקווה. חודש אחר כך ויום אחרי שהוא הציע
לאימא נישואין, פגע בו נהג משאית שלקח יותר מדי כדורים ביותר
מדי צבעים. הוא לא מת, אבל הפך לצמח, שזה מאוד דומה. אימא לבשה
בגדים אפורים וארוכים כל אותו קיץ. לפעמים ליטפה לי את השיער
השקוף ונראתה כאילו היא עומדת לומר משהו, אבל מיד אחר כך בלמה
מילותיה, ואני הייתי הולך לבקר את גרשון בביה"ח וחושב רק מתי
יגיע תורם של הצבעים שלי.

בכיתה ח' הגיעה לנו מורה חדשה לספרות לכיתה. על השיעור הראשון
היא נתנה לנו כשיעורי בית לכתוב על האוצר שלנו. מיד קמו כל
הילדים (בעיקר האלה שהיו במועצת תלמידים) והסבירו שאוצרות זה
לא דבר שקיים במציאות, רק אולי בסיפורים על פיראטים ושודדים
שגונבים. ובכלל, הם אמרו, אוצרות זה נושא של ילדים בכיתה ב'.
המורה שלנו, שהיה לה שיער ג'ינג'י שנופל על העיניים ומתרומם
מהכתפיים, הרימה אותו בזהירות ואמרה, מדגישה כל מילה: "אני
ביקשתי שתכתבו על אוצרות, אז אתם תכתבו על אוצרות. אוצר לא
חייב להיות אוצר כספי וחבל מאוד אם רק אוצרות כאלה אתם
מכירים", היא נאנחה כשהביטה בנו. הפעמון צלצל אבל הקול שלה גבר
עליו. היא הושיטה אצבע ארוכה ושזופה ואמרה נאנחת:  "תכתבו על
האוצר הטמון בכול אחד מכם", וכולנו רצנו החוצה. רציתי לשאול את
אימא מה האוצר הטמון בי, אז עליתי לחדר שלה. כרגיל, היה שם את
כל קצף הגילוח של גרשון ואת כל התמונות המשונות שלו שמסתירות
את הקירות, רק הפעם שמתי לב שהייתה מונחת על הארון קופסה חומה
קטנה, במיקום כזה שבקלות ניתן להבחין בה. ברגע ההוא קלטתי שני
דברים: 1. אימא שלי כנראה לא בבית, כי תמיד שכבה במיטה שלה
ועשתה את עצמה ישנה כמו מתה.  2. אני מוכרח לפתוח את הקופסה
הזו ועכשיו. ואז, בפעם הראשונה בחיים שלי, עשיתי מה שבא לי
לעשות. היום אני יודע שפתחתי את הקופסה הזו כי הרגשתי שהיא
האוצר שלי. אני  עדיין בטוח שהקופסה הזו ורגע פיזור הדעת של
אימא שלי שבו הניחה אותה במקום כול כך גלוי, במקום לטמון אותה
עמוק בארון, בגלל הדיכאון שלה מכל המצב של גרשון, היו כולם
שרשרת של דברים שנועדו לקרות.

בתוך הקופסה לא הייתה תמונה רומנטית של שני ההורים שלי שתמיד
רציתי למצוא. גם לא מטבעות יקרים שיש באוצרות מהסוג שהמורה שלי
דיברה עליהם. היה שם רק דף לבן, שמור במצב מצוין. הדף נתלש
כנראה ממחברת מתישהו. בצורה מהירה ושרירותית אבל מדויקת.
אצבעות של מישהו הקפידו לחתוך את השוליים שלו ולהציף אותו בכתב
צפוף ולא קריא. והמישהו הזה היה אבא שלי. האבא שאימא שלי לא
סיפרה לי עליו אף פעם. האבא שניסיתי שיופיע בחלומות שלי מתוך
עשרות גברים שאת תמונותיהם גזרתי בנאמנות מדי ערב. בדף הזה
הסתתר האוצר שלי.

אבא שלי כתב לאימא שלי: "רונה יקרה, אני מתגעגע אלייך מאוד.
אני עדיין מחפש אותה, מוכרח לפגוש בה שוב. ואני עוד יותר מוכרח
שתביני אותי ושלא תיפגעי ממני. כי אני אוהב אותך. אני מצטער
שעזבתי אתכם, אבל בלי שאמצא אותה, לא רק שלא תהיה לי עבודה,
אלא שלא אוכל להמשיך. זו מחלה כזו תורשתית אצלנו במשפחה. אנשים
רבים ממתינים לה בסבלנות, אבל לא אנחנו. אנחנו משתגעים אם
אנחנו לא מוצאים אותה! החיים עוברים אותנו במקום שאנחנו נעבור
אותם. אנחנו נעשים שקופים לגמרי".

שאר הדף היה מלא בהתנצלויות, אבל לא קראתי אותן. לא הספקתי. לא
ניתן לי זמן להגיב לזה. הכול קרה מאוד מהר, אבל הפעם יכולתי
לחוש את הקצב המסחרר של הדברים, את העוצמה העוטפת אותי, את כוח
המשיכה המחבר אותי לרצפה של הבית, את אימא חוטפת לי את הדף
מהיד ומחבקת אותי חזק חזק כדי שלא אברח לה גם אני. ובעיקר, את
כול כולי מסיר מעליי את העטיפה השקופה, הולך ונצבע בצבעים כה
עזים.

לא כעסתי על אימא, הבנתי אותה. היא לא רצתה שאברח לה. ואחרי
שמצאתי את האוצר ההוא, סיפרתי עליו למורה הג'ינג'ית שלי. הרבה
לפני זה, אימא שלי שיחררה את החיבוק הלוחץ, כמעט חונק שלה
וסיפרה לי שאבא שלי בגד בה. שאלתי אותה אם זה היה עם מישהי
שהיא הכירה. היא ליטפה לי את השיער ואמרה שאבא שלי היה אמן,
ולא אחד אנונימי כזה כמו גרשון, אלא אמן מאוד נחשב ובגלל זה
היא הסתירה אותו ממני כל השנים האלה. הוא היה סופר ומשורר
והמילים הכתובות שלו כבשו אותה. היא הייתה מאוהבת בו, אבל הוא
היה בכלל מאוהב במילים שלו ובכתיבה שלו. אז יום אחד, היא קמה
בבוקר, אחרי שבקושי ישנה בלילה (אני הייתי מהתינוקות האלה
שצורחים) ומצאה את הדף הלבן, הנקי הזה מונח לו בטבעיות על
השולחן במטבח. היא סיפרה לי שהיה מצורף לזה שיר, שנקרא
"ההשראה". בשיר הזה אבא שלי ניסה להסביר את עצמו. אבל עם כל
שורה שאימא שלי קראה, היא רק הרגישה יותר ויותר עד כמה היא
פגועה ממנו. בלילה אחד מכוער, נמלט הגבר שהשתמש בכול כך הרבה
מילים יפות בכדי לתאר עד כמה הוא אוהב אותה ואת הבן הקטן שלהם
והכול - כדי לחפש לו השראה.  

ולפעמים, כשהיא במקרה על  יד, היא עוצרת בספרייה או בחנות
ספרים ברחוב הראשי ומריחה את הריח של הספרים שהוא כתב מהתקופה
ההיא, כשהם עוד היו נשואים. פעם היא הייתה מכורה לריח הטרי
הזה, עכשיו היא מתעבת אותו. היא בכלל לא יודעת בשביל מה היא
שמרה את השיר הזה, שבגללו היא עדיין מתעוררת לפעמים בלילות
ומנגבת את הדמעות.  

לעולם לא אוכל לסלוח לאבא שלי על כך שעזב את אימי והשאיר אותי
קטן ושקוף בשביל מוזה שעוברת בין כולם. אני יודע שזכיתי לקבל
ממנו אוצר אמיתי: אוצר מילים מהסוג שבלידה מצורפות אליו הוראות
הפעלה. לא כולם זוכים לקבל את זה. אני הבנתי את זה אז, באותו
יום שקראתי את השיר הזה.
 
אני יודע גם שבצבא הכרתי את גל, שבגללה כל האוצר המרשים שלי
נעשה אילם לגמרי. כל היום הייתי בוהה בה, מכווץ את השפתיים
בכאב. ככה הפסקתי לכתוב ועברתי חתיכת תקופה קשה ובלתי נסבלת,
הכי קשה אי פעם. פחדתי לאבד את עצמי שוב ולהיות שקוף, עד כדי
כך שלא אבחין בין עצמי לבין האוויר. הייתי יושב שעות ומחזיק
לאימא את היד הקטנה והמודאגת, מבטיח לה שאחזיק מעמד, לא אשבר,
לא אעזוב אותה בשביל השראה חולפת שיכולה להופיע מתי שמתחשק לה.
אני יודע שהצלחתי.  

זהו לילה שחור לגמרי, אבל בשעה הזו כבר יורד גשם. הטיפות
מתנקזות לכל עבר. יש אנשים שאומרים שזה מנקה את העולם מכל
הלכלוך שלו. גל ואני יושבים באוטו שלי ומציירים צורות על
השמשה. נסעתי כל הדרך לקיבוץ שלה, אחרי שהשגתי את הכתובת מחבר
מהצבא. גל אומרת לי שהיא תמיד הרגישה שקופה לידי. אני כותב לה
על השמשה: "אני אוהב אותך". היא מנשקת אותי על האף ואני מנשק
אותה על הצוואר. אני מרגיש את ההשראה חודרת לי לכל החדרים
שבלב. אני מרגיש שעכשיו זה הזמן. בזכות הרגע המשגע הזה אני
יכול בקלות לכתוב 1,000 שירים ואולי עוד מעט המוזה תברח לי.
אולי היא לא תחזור אף פעם. אבל לא איכפת לי מזה. אני מלטף את
תווי הפנים העדינים שלה, ויודע שאם נהיה אי פעם שקופים, זה
יהיה רק אחד לשני. חוץ מזה, אני גם די בטוח שאבא שלי עדיין
מחפש אחר ההשראה שלו במקומות הכי נידחים בעולם, כי כבר המון
זמן שהוא לא מוציא לאור ספרים חדשים.