אבא שלי תמיד היה אדם חמור סבר. פניו תמיד היו חתומות, והקו
הדק שנמתח תחת לשפמו המסודר, מעולם לא התעקל לכדי חיוך. אני
זוכר שבאחת מימי ההולדת שלי, בעודי ילד קטן, רצתי אליו באושר
ילדותי, והוא הרים אותי בזרועותיו וחיבק אותי חזק. את פניו לא
ראיתי, אבל תחושת הבטן אמרה לי, שגם אז, לא חייך.

בכל מה שנוגע להשכלה ולימודים, היו הדברים הללו במעלה ראשונה
עבורו. הוא דאג לי לחינוך הטוב ביותר שניתן היה למצוא בעיר,
ובתמורה, דרש ממני את התוצאות הטובות ביותר. כל יום חלוקת
מבחנים עבורי, היה האות לכסיסת ציפורנים, ולנשימה העמוקה שבאה
לאחר מכן. כבן יחיד, נשאתי בעול הציפיות הכבד של אבי, שבמשפחות
אחרות היה מתחלק בין כל ילדי המשפחה. היה זה עול מעיק מאין
כמותו, אך נשאתי בו בעל כורחי.

אבי מעולם לא האמין כי חינוך נגמר בבית הספר, ולכן, בשובי משם,
הייתי מניח את התיק בחדרי, נכנס לחדר העבודה שלו. על הכוננית
המרכזית בחדר, הייתה מונחת באופן קבועה שורת ספרים. ספרי מדע,
היסטוריה, ספרות, ושאר ספרים שאבי חשב שראוי שאדע אותם. הוא
היה מורה לי לשבת מולו, מעולם לא לידו, ומלמד אותי על גלילאו,
על פומפיוס, ועל המלט. מידי יום ביומו הייתי לומד מתוך ספר אחר
בשורת הספרים. שנאתי את האינוס לשבת וללמוד בעל כורחי, ואבי
ידע זאת, אך חינוכי היה חשוב לו מכל. "ספרים אלו עוד יביאו לך
תועלת רבה" נהג לומר בקולו הסמכותי, ואני הנהנתי בקוצר רוח.
כשבגרתי, אבי חדל להתייחס אליי כילד, אך דרש ממני להמשיך
ולהעמיק בספרים אלו, ומידי פעם היה מציץ לחדרי, לראות אם אכן
דבריו נעשים. מתודת הלימוד החדשה מצאה חן בעיניי, השקט שניתן
לי ללמוד מתי שארצה והיכן, עזר לי מאוד, אך אבי מעולם לא היה
שלם עם החלטתו להעניק לי חופש מסוים זה.

את האוניברסיטה סיימתי כרופא כירורגי, שרטוטיו של לאונרדו דה
וינצ'י בספריו של אבי, עוררו בי עניין רב מאז הייתי ילד.
התחלתי בעבודתי בבית החולים, שם גם הכרתי את מרי, אחות טיפולית
שלימים נעשתה לאשתי. הכל התנהל על מי מנוחות, עד שיום אחד הגיע
לבית החולים חולה חדש, אדם מבוגר וחמור סבר. היה זה אבי. הוא
חלה בסרטן בכבד, וידעתי כי ימיו אינם רבים. באחד הימים שביקרתי
אצלו, ביקש ממני לפתע, שאביא לו את אחד הספרים מהכוננית. בדרכי
אל בית הורי רטנתי, וכי מדוע הוא צריך את הספר? האם גם רגע
לפני מותו הוא מעוניין לחנך אותי? אך מילאתי אחר בקשתו, והבאתי
את הספר. במשך הימים הבאים הוא נהג להקריא לי מתוכו, כאילו
הייתי אותו ילד קטן היושב מולו בשולחן העבודה שלו, וחושש ממבטו
הקודר. אני מצידי, הנהנתי בראשי, ואמרתי לעצמי, זו היא בסך הכל
גחמה של אדם הרואה את סופו, והנחתי לעניין.
בסוף אותו שבוע הוא נפטר.

את הספר החזרתי למקומו, ואת הכוננית, שנעשתה מיותמת, לקחתי
לביתי. שבתי לעיין באותם ספרים שהשאיר לי אבי כשהזמן איפשר לי.
הדפים, שפעם נראו מאיימים כל כך, נראו לי אדישים כל כך למראה.


כשבני הבכור נולד, קראתי את שמו השני כשמו של אביו, חשבתי שמן
הראוי לעשות כך. הצוות הרפואי שעבד איתי העתיק את עצמו כמה
קומות למטה, אל מחלקת היולדות, שם המתינו איתי בציפייה לרגע
המרגש, את הבכי הראשון שלו תיעדה מצלמתו של שותפי לעבודה,
והתמונה הונחה על השולחן במשרדי.
שנים עברו מאז, בני גדל והפך לילד חייכן ובהיר שיער. חיכיתי
בציפייה רבה ליום בו יעלה לכיתה א', וילמד לקרוא. הניסיונות
שלי ללמדו את יסודות הקריאה החלו להזכיר לי את שיעורי עם אבי,
ועל כן חדלתי מכך, שכן ידעתי עד כמה מעיקים שיעורים שכאלו. אך
על הכוננית עמוסה בשורת הספרים לא ויתרתי, וכשלמד לקרוא, הייתי
מדרבן אותו לקרוא מן הספרים שבכוננית, אך לצערי, הוא היה משיב
לי בסירוב. הספרים היו ישנים ומרופטים, חלקם החלו להיצבע
בצהוב, ואיני יכול להאשים אותו, שנרתע מלקרוא בהם. משום שלא
רציתי ללמדו בכוח, כמעשיו של אבי, ניסיתי בדרכים עקלקלות לגרום
לו לגלות עניין בספרים הללו. הייתי משאיר ב"טעות" אחד מהספרים
בחדרו, או מניח אותם בשולחן האוכל, אך כל זה לא עבד, הוא היה
מביט בהם וממשיך בסדר יומו.

המשכתי בניסיונותיי לקרבו אל אותה כוננית ספרים ישנה, בכל דרך
שעלתה על רוחי. הייתי קורא לו לחדרי, ותוך כדי דיבור נשען עליה
ברמיזה ברורה, אך הוא היה פיקח מידי לקנות את התעלול הזה. ליום
הולדתו קניתי לו זוג ספרים חדשים, ובין שניהם תחבתי את אחד
מספרי הכוננית. באורח פלא, הספר חזר למקומו, עוד באותו היום.
לבסוף אמרתי נואש, ונכנעתי לרצונו.

עד שיום אחד, הגעתי לביתי אחרי יום עבודה קצר באופן מפתיע.
אשתי יצאה כבר למשמרת הלילה, ורק בני שהה בבית באותה השעה.
נכנסתי לחדרו, ונשימתי כמעט נעתקה. בצמוד לקיר בחדרו היו
ערוכים במגדל גבוה כל ספרי הכוננית. ליבי פעם בכל הכוח,
התרגשות עצומה עלתה בי, סוף סוף הצלחתי במשימתי! קראתי לו
לחדרו, ומבלי שהספיק להוציא הגה המטרתי עליו גשם של שאלות:
"נו, איזה ספרים כבר סיימת? נכון שהם מעניינים? במה אתה הכי
מוצא עניין? ספר לי איזה ספר דיבר אלייך מכולם!". על פניו של
בני ניכר בעיקר הלם, אבל לא יכולתי לעצור את התרגשותי. הוא
הביט בי, וקול נבוך אמר: "אבא, לא קראתי בהם...". התדהמה הכתה
אותי, כאילו הייתי שרוי בחלום, ובגמגום חושש שאלתי: "מה הכוונה
לא קראת? הרי לקחת את הספרים מהכוננית!". "נכון..." ענה לי
בחיוך, "אך ערמתי אותם למגדל על מנת להגיע למדף האחרון בשידה
שלי, הנחתי שם את אלבומי התמונות שלי...". תחושת אכזבה קלה
כמשב רוח, החליפה עצמה בפרץ צחוק עז. יצאתי מחדרו משועשע עם
אחד מאלבומי התמונות שהכין. בין התמונות הצבעוניות היו כמה
תמונות ישנות שמצא. שלפתי את אחת מהן, והבטתי בה מקרוב. הייתה
זו תמונה של אבי, רוכן מעל מיטת היולדות של אמי, ובידיו תינוק
בין יומו, ובין שפמו לסנטרו, מרוח חיוך רחב...