אני יודעת שאם תבוא, אפול אני שוב לרגליך.
אני לא יודעת למה, אני לא יודעת למה אתה היחיד שבאמת יכול
לגרום לי לחייך.
אני צריכה להפסיק, אני רוצה להפסיק לחשוב ולשקר לעצמי.
אני אוהבת אותך.
אני צריכה להפסיק להשוות אנשים אחרים אליך, אני מבינה שלא יהיו
לי עוד כמוך, יכולים להיות יותר טובים ממך, פחות טובים ממך,
אבל אף פעם לא כמוך.
זה קשה, אתה יודע? קשה לי בלעדיך. לא הייתי מאמינה שהייתי מודה
בזה.
כל הזמן מחפשת אחריך, מחפשת דרכים לראות אותך, לדבר או לחשוב
עליך.
הכול רע, הכול רע ומסריח, אף אחד לא מחייך אליי או מחבק אותי
כמוך.
אחריך היו, אבל לא כמוך ואני מחפשת רק כמוך, אבל לא אותך. אני
רוצה שיקשיבו לי, כמו שאתה עשית. שייעצו לי, כמו שאתה ייעצת.
שיחבקו אותי בלילה, כמו שחיבקת אותי אתה.
אני מתגעגעת, אבל הגעגוע חולף וזה לא ישבור אותי.

יוצא לי לחשוב המון עלינו, למרות שכבר אי אפשר לקרוא לזה
עלינו, כי אין יותר עלינו, מבחינתך הכול נגמר, יש לך חיים
משלך, אהבה משלך.
אבל אצלי הכול נותר בודד.

אני לא יודעת למה אתה היחיד שיכול לגרום לי לחייך ולבכות אחרי
שנייה.

11. 8. 06