הם קראו לי סמית'י. רק סמית'י. כשאתה מתקדם בגרף החיים שלך,
אנשים מתחילים לקרוא לך בשמות שמאוד מתאימים לך פתאום - אז אתה
דבק בהם. הם מעצבים את אישיותך, מסדרים לך עבודה, רוכשים לך
חברים. סמית'י... כמה מסחרי.
אמרו ששיניתי את העולם לעד. את עולם האופנה, לפחות. בכלל לא
התכוונתי. מי אני שאשנה עולמות, לא משנה אילו?
אמרו שלא אני עושה את זה, אלא שבמרתף הבית שלי עובדים כמה
חבר'ה בתנאי עבדות שמייצרים לי את כל מה שאני דורש. אמרו
שמכרתי את נשמתי לשטן, אבל איך אפשר למכור משהו למישהו שיש לו
הכל?
כעיקרון, אני נצר למשפחת אלכימאים. מתישהו בתקופת הרנסאנס
אבי-אבי-אבי-אבי-אבי-אבי-אבי-סבי השתגע והחליט לקיים ניסויים
במרתף הקטן של ביתו. השכנים לא מתו על זה, מן הסתם, אבל החיות
שלהם כן. מתו, כלומר. לרוב משאיפת עשן ולא מאיזה מיפלץ שהיה
יוצא מהעשן ואוכל אותם, כמו שכולם טענו שקורה. הגנטיקה של
המשפחה הורישה לי לעשות בדיוק אותו הדבר. אלכימאיות. להיות
מזוקן, מטורף עם משקפיים ומבט מזוגג. לנסות ליצור זהב מעופרת
או ההפך. למדתי בחיי כמה עפרונות הם מצרך חשוב. לא להצליח
בכלום. אני העדפתי להיות מעצב-פנים, דווקא, בעל שם קצר להפליא,
נקלט וקומפקטי, שלא צריך לחשוב הרה כדי להיזכר בו.

אני יודע מה אתם חושבים לעצמכם. הנה, ניקח אותו. נשים אותו
בבית, שיעלים רהיטים, יחסל מצעים, יכלה את הטינופת שנמאס לנו
ממנה - והנה. חיים חדשים בתוך קופסה בצבעים מתחלפים, בתדירות
של פעם ב-7 שנים. כמו שערה שצובעים הרבה פעמים - נהפכת
לחסרת-אישיות משל עצמה, ממלמלת לה כל היום "אדום... צהוב...
ירוק..."

אולי למטה יתאים לי. נשרוף ספות עם אנשים, שולחנות עם סועדים,
לאט-לאט ננסר את הצבעים מהקירות, עד שהבלוקים, הבשר האמיתי
ייחשף. צביעות של בתים. המחשבה על קיום גורמת לי לרצות להפוך
את כולכם לזהב, המתכת שאי-אפשר לצבוע. תתקעו עם זה לעד, ואולי
יום אחד תגלו עצמכם, אפילו אם בתור עיפרון.