הוא ישב על הספה בשקט.
בהתחלה לא ראיתי אותו, כאילו הוא הסתתר וחיכה לרגע המתאים
להתגלות בפניי.
כשראיתי את פניו לראשונה, עוד לא חשבתי על כלום. הוא היה סתם
עוד אחד. לא הייתה לו משמעות מיוחדת.
זה התחיל להתבהר בפני לאט לאט. ההבנה והגילוי של ההיקסמות.
הרי אני מכירה אותו, מה הוא אוהב, במה הוא חושק, מהם
חלומותיו.
לכן איני יכולה להתאהב בו. למרות זאת אני מרגישה רגשות כלפיו,
אני מוצאת את עצמי חושבת עליו ונזכרת בו, למרות שכל השיחה שלנו
יכולה להסתכם במספר מילים בודדות. אמנם שיחתנו הייתה קצרה, אך
התחושה והיכולת לדמיין מעסיקים את מחשבותיי יום ולילה, רוצה
אני לראות אותו שוב, ולו רק פעם אחת, אחרונה, יחידה.
חכה לי אהובי, קסם שלי, כי הייתי עיוורת. חכה לי בסבלנות ואגיע
אליך ואחבק אותך, ואם רק לשנייה אחת תמימה.