הגעתי. הרבה זמן לא ראיתי את אבא, הרבה זמן לקח לפצעים להגליד.
מה מביא אותי אליו שוב, אני לא יודע,  אולי סוף סוף אני אזכה
לקבל התנצלות ממנו, התנצלות על מה שעשה בעבר, על מה ששיסע
אותנו 15 שנים, על ההתנהגות שלו אליי כל החיים. אני בא אליו רק
בשביל השקט הנפשי שלי, רק כדי להפסיק את הסיוטים בלילה ואת
המחשבות ביום.
נכנסתי למוסד השיקומי הזה, ריח של חומרי ניקוי מפעפע מהקירות
הלבנים-דהויים. אין הרבה אנשים במסדרון, אפילו לא מטופלים, רק
מסדרון עם חלון קבלה בצד ואחיות שעוברות מדי פעם, שאלתי בקבלה:
"מר אוברקוביץ', היכן הוא נמצא?" האחות, שלא יזיק לה קצת
לחייך, אמרה בקול מונוטוני בלי להסתכל עלי: "חדר 34".

למרות שיש כאן 3 קומות ומאות מטופלים, קולותיהם לא נשמעים, אין
כמעט מבקרים, חוץ ממני ועוד אישה ממושקפת. והריח הזה של חומר
הניקוי משגע לי את האף ונותן לי להרגיש פחד בגוף, פחד של
ציפייה, פחד של אי-ודאות. לא ראיתי אותו 10 שנים, הוא בנאדם
קשוח, לעולם לא חושף רגשות, לעולם לא מחלק מחמאות, איש של
כבוד, לא של רגשות. תמיד היה זקוף וגאה, לבוש קפדני, מגולח
ומסופר, בגלל זה אולי אף פעם לא הרגשתי שהוא אבא שלי. לא זכיתי
לחיבוק, למחמאות, רק לביקורת ונוקשות, למבט קשה בעיניים, חוסר
בטחון ונחיתות תמיד הציפו את לבי כאשר הוא היה מביט בי. הוא
בטח חשב עד כמה אני לא מוצלח, איך זה שהשכן שקטן ממני בשנתיים
כבר משכיל הרבה יותר ממני, איזו בושה אני הרגשתי כשהוא סיפר
לכולם על אחותי שסיימה בהצטיינות את התואר השני.

חשתי כעס איך שהמשכתי לכיוון חדר 34, אם ישנו זמן טוב לסגור
חשבונות, זה הזמן! אני אספר לו,
על התואר שסיימתי ללא עזרתו, על הבית שהקמתי בכוחות עצמי, על
הבן שנולד, על המשרה המכובדת שקיבלתי. אני גאה בעצמי עכשיו,
למרות כל מה שהוא עשה לי, כל השפלה שחשתי בגללו, כל מכה, כל
קללה וזלזול תחזור אליו עכשיו בריבית. אני אראה לו מה זה,
למרות שבטח הוא לא יראה כל רגש, אני אשפוך עליו הכול! נראה
אותו עכשיו נותן לי שוב תחושות נחיתות ומבט מזלזל...שרק ינסה.

הנה כאן. חדר 34, דלת ישנה מעץ, סגורה חלקית, הצצתי דרך הפתח
הקטן. מיטת חולים ומצעים, אלו האובייקטים היחידים שאני יכול
לראות דרך הדלת הפתוחה חלקית. לבי פעם חזק, ממש ממש חזק, שמעתי
את הדופק באוזניים שלי. אני רוצה להיכנס, אני מפחד, מה יש שם
בפנים? מה יקרה אם הוא שוב יעשה לי את זה? הדם ברח לי מהידיים
והרגליים, הלב שלי עומד להתפוצץ, אני לא יכול לנשום מפחד...
ממה שמצפה לי.

-" אפשר לעזור לך אדוני?" שאלה אחות עם פנים עגלגלות ורציניות.
" לא... אני סי... סיימתי", אמרתי בקושי. הלכתי משם. לא יכולתי
לסבול יותר, פחדתי שאבא שלי יראה אותי ככה, עם ידיים מזיעות,
ופחד בעיניים, גם ככה לא הייתי מצליח לומר כלום, הייתי מגמגם
ומרגיש מושפל, כמו טמבל. הייתי חוזר לילדות לזמנים הרעים.

היום יום שלישי, פעמיים כי טוב, בן שלי קרא לי היום לראשונה
בחייו "אבא" והסתכל עלי בחיוך כול כך מתוק, הזלתי דמעה
מהתרגשות, הרגשתי בלבי את התחושה הזאת שמכירים רק הורים, עכשיו
הבנתי בנבכי נשמתי את מהות המילה אבא.

הגעתי שוב למוסד השיקומי, אותם הקירות, אותו הריח. הפעם צעדתי
מהר, אין זמן להתחרט. הלמות לבי שוב פעמו חזק, הזיעה בכפות
הידיים והרגליים, אני אעשה את זה הפעם, אני אעבור דרך הדלת
ואתמודד איתו, עכשיו אני גם אבא. עליתי במדרגות וכבר יכולתי
לראות את דלת מספר 34, הלב שלי כמעט פקע,
הייתי חייב לנשום עמוק ולהסדיר את הנשימה, אבל המשכתי, רצתי
לכיוון הדלת שהייתה שוב פתוחה קצת, פתחתי אותה בתנועת יעף,
נכנסתי כשור שנכנס לזירת קרב.
הוריקן של רגשות סער בתוכי, הנה הוא מולי לבוש בלבן של בית
חולים, העור שלו היה חיוור לגמרי, הפנים שלו, הוא לא היה מגולח
ושערו היה פרוע, כול כך רזה, צינורות מחוברים לאף וגם ליד,
אינפוזיה,
מקומט כולו, עיגולים גדולים ושחורים בעיניים, מצומק כאילו ש
שאבו ממנו את כל מה שהוא היה ונשאר רק השלד שלו, המהות הקיומית
שלו, הצורה שלו בלבד. זה מה שנשאר ממנו.

-"מיכאל", הוא אמר בחיוך ושמחה מפתיעה. "אתה באת לפה, תגיד לי,
אתה שמעת שהאוטו שלנו כבר לא נוסע? אימא שלך אומרת שהשכנים
רוצים לקנות אותו, אני רוצה אוטו גדול יותר לכל המשפחה, אנחנו
ניסע לנגב, תבוא, אתה ואחותך, יש מלון 5 כוכבים".
-"א... אב... אבא... אימא מתה לפני 6 שנים והבת שלך גרה
בניו-יורק, על מה אתה מדבר?"
-"קראת עיתון היום בן? הם רוצים שוב להוריד את השכר לעובדים,
בקצב הזה, הכלכלה שלנו תיפול, פעם רציתי להיות ראש ממשלה אבל
זה קשה מדי". יצאתי מהחדר והתיישבתי על הרצפה הקרה בחוץ, צמוד
לקיר, אחזתי את ראשי חזק בין ידיי. בכיתי כמו תינוק, "מה קרה
לך אבא גיבור?" מיררתי בבכי
איפה האבא הקשוח שלי? החזק? הבוס של כולם, המלך של הבית, האיש
שפחדתי ממנו והערצתי בו זמנית, האדם החזק, המוצק והגבוה שהיה
תמיד מוקף באנשים. הוא כבר לא צלול, אלצהיימר או אולי משהו אחר
המיסו את תודעתו לעד...

האחות מאתמול חלפה על פניי במהירות עם פרצוף מכווץ מכאב, היא
נשכה את שפתיה, היא הבינה את לבי, אולי גם לה יש איזה אבא
גיבור ששוכב כאן באיזשהו חדר.
נכנסתי שוב לחדר, אך הפעם לא הייתי אותו אדם, כל המגננות ירדו,
הלב שלי היה אחר, שונה.
-"מיכאל? עשית את כל השיעורים שלך? אני רוצה שתהיה דוקטור, אני
ואימא שלך ניתן לך הכול"
חיבקתי אותו חזק, בפעם הראשונה בחיי. "אני אוהב אותך, אבא",
אמרתי, דמעות חונקות את גרוני וזורמות ללא הפסקה. "אני מצטער
על הכול, שלא הייתי כאן בשבילך, שום דבר שקרה לא שווה את זה,
אני יודע עכשיו, שאני אבא, שתמיד אהבת אותי"
-" סגרת את הדלת של הבית מיכאל? מסוכן בחוץ, תגיד לאימא שתכין
ארוחת צהריים, אתה ואחותך תבואו, כל המשפחה תהיה ביחד, סוף
סוף"

רציתי לספר לו על אשתי והחתונה, רציתי לספר לו על הבן הקטן שלי
שכבר קורא לי אבא, רציתי לספר לו על הלימודים שסיימתי בהצלחה
כמו שהוא תמיד רצה, על העבודה שקיבלתי, על הכול, על כל השנים
שפספסנו אחד את השני. לא יכולתי, נישקתי אותו על הלחי באהבה
והלכתי הביתה.

זה בסדר, אני עוד אספר לו.