תמי אוהבת לכתוב באצבעה על החול בשפת הים. היא אוהבת לכתוב
מילים, לפעמים גם משפטים שלמים. היא כותבת אותם במקום בו החול
פוגש את המים, או המים פוגשים את החול, זה לא משנה לה. היא
מתיישבת חצי בתוך המים וכותבת באצבעה על חול הים. במקום הזה
אפשר לחרוט על החול ולהתחרט. החול הזה בולע את מה שנכתב בו,
כמו ים שבולע דמעות. כל דבר שנכתב, ישר מתכסה ונעלם. היא הייתה
כותבת משפטים שהיו נעלמים עוד לפני שסיימה אותם. כך היא כתבה
אפילו סיפורים.
תמי פחדה לכתוב על דף, אפילו בעיפרון. היא ידעה שדפים אינם
נעלמים, אינם בולעים את המילים כמו החול.
תמי גרה קרוב לים. כמעט כל יום היא הייתה הולכת להתכתב עם הים.
היא הייתה כותבת מילים והים היה שולח גל לשטוף אותם, החול היה
מכסה עליהם. תמי הייתה כותבת את רצונותיה, את משאלותיה, על
החול. כמו משאלה שלפני כיבוי הנרות שביום הולדת, משאלה שרק היא
יודעת, שנאמרת בלב, שנאמרת לפני משב הרוח שמכבה את הנר.

באחת הפעמים שתמי באה לכתוב את שהיה על לבה היא החליטה להתרחק
מעט מהים. היא כתבה במקום בו החול היה קשה יותר, במקום בו
המילים לא נבלעו מיד. מדי פעם היה בא גל ושוטף את החול עליו
נכתבו המילים, היה שוטף אותו ומוחק את המילים שעליו. במקום
הזה, תמי הצליחה לכתוב לפעמים גם משפט שלם עד שבא הגל ושטף
אותו.
תמי הייתה כותבת משפט, מחכה לגל שישטוף אותו, ולאחר מכן כותבת
את המשפט שממשיך אותו.
תמי לא רצתה למחוק בעצמה את המילים שכתבה. לכן היו ימים שהיא
הייתה כותבת משפט, לפעמים מספיקה אפילו לכתוב שניים, ואז מחכה
לגל שישטוף אותם.
כך תמי העבירה ימים ושבועות, כשרק הים ידע מה עובר עליה, רק
הוא ידע מה היא מרגישה. בכול כמה ימים היא הייתה מתרחקת כמה
מילימטרים משפת הים. אולי כדי לבחון את מידת החברות של הים,
כמה רחוק הוא מסוגל להגיע כדי להבין את דבריה. בכל פעם שהיא
התרחקה היא ציפתה לגל שיבוא אליה בזרועות פתוחות, שיהיה מוכן
לשמוע מה היא חושבת היום. תמי התרחקה וידעה שמתישהו באותו יום
יבוא גל, שהים לא ישכח אותה.

ביום הולדתה תמי החליטה להתרחק די הרבה מהים, למקום בו החול
כבר נערם, למקום שכבר אין בו סימני גלים. אולי תמי רצתה להעמיד
את הים במבחן, אולי היא הייתה בטוחה שגם הפעם, כמו תמיד, יגיע
הגל וינקה את דבריה מהחוף.
תמי התיישבה והתחילה לכתוב. מכיוון שבמקום הזה גל מגיע לעיתים
נדירות, אם בכלל, תמי כתבה יותר ממשפט, תמי כתבה בלי הפסקה.
היא כבר לא הייתה צריכה לחרוט באצבעה על החול, אלא רק להעביר
עליו ליטוף. זה היה חול רך שזז בקלות.
היא כתבה על חייה, על עצמה, על מחשבותיה, על רגשותיה. היא לא
הפסיקה לכתוב. היא כתבה מה היא אוהבת ומה היא שונאת ומה היא
רוצה וגם ממה היא מפחדת. וכמו בכול יום הולדת, גם כתבה את
משאלת לבה.
לאחר שכתבה כמות נכבדה של משפטים, תמי החליטה שזה מספיק, לפחות
להיום. היא התיישבה ליד הפסקאות שהיו כתובות על החול וחיכתה
לגל שיבוא ויגאל. היא התיישבה וצפתה בכל גל שמגיע כשהיא מקווה
שזה הגל שישטוף את מילותיה, שיסחף אותם לים. אך הגלים שהים שלח
לחוף חזרו לפני שהספיקו להגיע אל המילים. חלפו הדקות וחלפו
השעות ותמי חיכתה.  

תמי ידעה שלא היא אמורה למחוק את המילים הכתובות, אך חלפו כבר
כמה שעות והגל עוד לא בא. הגל אומנם לא הגיע, אך הערב, כמו
שעון, בצבץ לו בשמיים כשהשמש נכנסה לים.
תמי צפתה בשקיעה וחשבה לעצמה בעיניים דומעות מדוע הים אכזב
אותה. איך הוא מסוגל לבלוע דבר כה גדול וחשוב כמו השמש, אך את
מילותיה שלה הוא אינו מסוגל.
תמי ידעה שאם הים לא יבוא למחוק את מילותיה, הם יישארו על
החוף. מחשבה זו הבהילה את תמי ממש, איך היא סירבה למחוק בעצמה
את הדברים.
היא החלה לחשוב שאולי זה טוב שמילותיה נשארות על החוף. אולי זה
הגורל שמשאיר אותם, כדי שמישהו יעבור ויקרא אותם. היא חשבה כמה
נחמד זה יהיה אם מישהו בטעות יעבור ויראה את הדברים שרק הים
ידע עד כה. היא תהתה, אולי זו משאלתה שמתגשמת, וזו ההזדמנות
שמישהו יכיר אותה. יכול להיות שזו ההזדמנות שמישהו יקשיב לה.
אולי סוף סוף מישהו יבין מה היא מרגישה.

תמי ישבה ליד מילותיה באופטימיות וחיכתה לאדם שיחליף את הגלים.
לאותו אדם שיקרא את לבה.
מרחוק היא ראתה צללית, צללית בודדה הולכת ומתקרבת לכיוונה,
צללית של נער בגילה. היא דמיינה איך הוא עובר ובמבט חטוף קורא
כמה מילים. איך הוא מתעניין וממשיך לקרוא. איך הוא מסתכל לה
בעיניים ואומר לה שגם הוא באותו מצב, שגם לו אין מי שמקשיב.
איך הוא מזדהה איתה ומבין אותה. איך הוא מקשיב לה. ואיך גם הוא
כותב באצבעו על החול ומשתף אותה בדבריו.
הדמות הלכה והתקרבה ותמי התרגשה לקראת הנער שהולך להכיר אותה.
תמי הייתה בטוחה שמשאלתה הולכת להתגשם.
השמש כבר שקעה כולה, אך היה עוד אור. הנער התקרב אל תמי ואל
כתובתה מרחק של עשרה מטרים ואיתו הגיע גם משב רוח שבא מן הים.
הוא לא שכח אותה.
הרוח הגיעה עם קרירות של ערב. היא נשבה על החול שהלך והתכסה.
העיפה גרגירי חול אל תוך משקעי המילים. קברה את מילותיה,
תקוותיה של תמי תחת חול ים רך.
כמו משב רוח שמכבה את הנר ביום הולדתה.

11.08.06