לפעמים אני שוכחת שאתה מת.
לפעמים אני יושבת בחדר ונזכרת בחיוך שלך.
לפעמים אני באה לצלצל אבל מתעוררת ומבינה שרק המזכירה תענה עם
הקול שלך, הקול היפה, החי והשמח שלך.
לפעמים אני חולמת עליך ובחלום אתה בא כל כך יפה, כה טהור,
אמיתי וחי.
לפעמים אני בוכה בלילה וחושבת האם אתה רואה אותי או שומע
אותי.

בסופו של דבר אני נזכרת שאתה בכלל מת.
מחזירה את התמונה שלך למגירה, כן זאת עם החיוך הזה מאוזן לאוזן
שלך.
מוחקת את המספר שלך שניה לפני שאני מקישה את הסיפרה האחרונה
להשלמת השיחה.
מתעוררת מהחלום אל המציאות.
מנגבת את הדמעות, הופכת את הכרית הרטובה, וחוזרת לישון.

עברה כבר שנה... ועדיין אני רואה בראשי את הלילה האחרון שלך
בחייך, ישבת וחייכת את החיוך היפה שלך, הייתי צריכה לעצור את
האוטו, לרדת, לתת לך חיבוק ולהגיד לך כמה אתה חשוב לי, אבל
מיהרנו ולא הספקתי, הנחתי שאני אראה אותך למחרת, אבל זה לא
קרה.

אז אני רק רוצה שתדע, אני מתגעגעת.. אני מתגעגעת אליך.