אורית שוב התחילה לחרחר.
פעולה פשוטה כמו לעלות 3 קומות במדרגות עם מצרכים כבר גרמה לה
להשתנק ולהשתעל כמו בת 70שעישנה שלוש קופסאות טיים ביום כבר 40
שנה.
כל בוקר כשהייתה מתעוררת עם "השיעול השחור", הייתה מקללת את
גדי, החבר הראשון שלה, על ששיכנע אותה להתחיל לעשן. "היופי הוא
באי - השלמות", היה טוען. "וחוץ מזה, את לא יכולה להיות
בוהמיינית אמיתית אם את לא מעשנת."
גדי ראה בזה מעין שליחות, להחזיר את הבוהמיה לאופנה.
הוא היה יושב בבית עם תחתונים וברט ומקשיב לג'אז ישן, מעמיד
פנים שהצלילים נוגעים בו עמוק בתוך נפש האמן שלו.
הם היו זוג מושלם, יושבים בבית קפה ודנים באקטואליה, פילוסופיה
או מחזה כזה או אחר אשר נחשב פסגת היצירה.
כמובן שכל זה נגדע כשהוא ברח עם משוררת מורבידית אשר פגש במפגש
חברתי אינטלקטואלי - ואורית פרשה מכל העולם התובעני הזה וכל מה
שקשור בו. חוץ מהעישון.
עכשיו, שנים לאחר מכן, היא עדיין קיללה את גדי.
היא הייתה משוכנעת שכל שרשרת הקשרים הנכשלים שלה מקורם בו.
ככה לפחות שיכנע אותה אחד הבחורים האחרונים שלה שלמד שנתיים
פסיכולוגיה ואז פרש בטענה שמה שהעולם צריך זה לא פסיכולוג טוב
אלא השמדה מבוקרת של אנשים מסוימים.

היא נכנסה לדירה הקטנה והחשוכה שלה והתיישבה על הספה הפרחונית
הקטנה שהסריחה מעשן ואבק. לעתים היא גם חשדה שהספה מעלה עובש
למרות שלא הייתה בטוחה אם ספה יכולה להעלות עובש או לא.
היא השיגה אותה במחשבה שהיא תביא קצת צבע לדירה אבל לאמיתו של
דבר היא פשוט הפכה את הסלון למכוער.
בינה לבין עצמה היא הודתה שהספה באה במטרה לדרבן אותה למצוא
עוד אדם שיישב אצלה בבית מלבדה.
המצרכים נשארו בצד- המקרר לא עבד. "מילא," היא ניחמה את עצמה
"גם ככה יותר בריא כשהכל טרי". אז כל יום הייתה יורדת לקנות
מצרכים לאותו יום שבדרך כלל נשכחו בצד ונזרקו לאחר כמה ימים.
הבטן שלה שוב התחילה לכאוב. הצלפות שוט לוהטות מבפנים.
כבר שבועות שאמרו לה ללכת לרופא אבל היא חזרה וסירבה.
"לא מאמינה ברפואה מערבית", היא אמרה להם.
למען האמת היא לא סבלה את המחשבה שרופא יבדוק אותה, שיגלה מה
יש.
או בעצם מה אין.
היא לא רצתה שיגלו שבעצם אין לה כלום בפנים. שהיא חלולה.
הכאב לא הציק לה כמו הזיכרון מפעם של הרופא שהושיט יד פנימה
בחיוך משועשע מעצם העובדה שיכל לצייר שמיניות באוויר בחלל החזה
שלה.
עם הכאב, הדקירות, היא ידעה להתמודד כבר. עניין פשוט של לנקב
חור בבטן כך שכל הלחץ ידלוף החוצה.
לנקב את הבטן היה כמו לנקב נייר. אוויר מלפנים ואוויר מאחור.
זה אפילו לא כאב.
דווקא הצחיק אותה הקול של הבפנים שיוצא החוצה - כמו איש זקן
שמנסה להתרומם מהכיסא. ובסוף גם יוצא לאט עשן הסיגריות שמילא
אותה כל הזמן הזה.
היא החלה לחשוב על כל מה שעברה בתקופה האחרונה.
עליו.
שידע ונשאר. שבאמת אהב למרות שהיא חסרת תוכן. שניסה למלא
אותה.
ושעזב בסוף עם אחת מלאת תוכן וחסרת פרצוף.
היא התפלאה לגלות שהיא חושבת עליו ועוד יותר שהיא עצובה
מהמחשבה שכל מה שנשאר ממנו ידלוף ממנה החוצה.
זה עורר בה מין עצב חמים אבל הדקירות התגברו, חדות וצורבות.
היא קמה מהספה לכיוון המטבח ולקחה מחט ארוכה מאחת המגירות.
בתנועה מהירה היא תקעה את המחט עמוק בבטן ושלפה החוצה.
הפעם הזקן לא ניסה להתרומם. במקום זאת חומר סמיך החל לצאת
מהנקב והיא הרגישה את עצמה מתרוקנת ומאבדת את כל הבפנים.
היא קרסה על הרצפה בחיוך מסופק.
"מזל שלא שילמתי שכר דירה בזמן" היא חשבה לעצמה. "בעל הבית
ימצא אותי עוד כמה ימים".